והרז"ה ז"ל (שם כו:) פסק דלא שייך במצה האי טעמא, דמצה הבאה באחרונה אינה אלא שלא ישכח טעם מצה, ולפיכך אין ענין למצה ענין זה דישנו מקצתן. והא דקאמר בגמרא (פסחים קכ:) אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דהוה מנמנם, אמר ליה, מנמנם מר. אמר ליה אין, מנומי מנמנם, ותנן (פסחים קכ.) רבי יוסי אומר, נתנמנמו יאכלו, נרדמו לא יאכלו. לא היה יושב לפניו בתוך סעודת פסח ורבה התחיל לאכול מצה באחרונה, וקאמר על זה שאסור לו לאכול עוד מצה, דלא איירי כלל לענין פסח. אלא דלפני זה (פסחים קכ:) מבעיא ליה "היכי דמי מתנמנם", וקאמר על זה דאביי הוי יתיב קמיה דרבה, וחזי ליה דהוי מתנמנם. ואמר אביי אם זה הוא מתנמנם או לא. והשיב לו רבה דזה הוא נמנום דמתניתין (שם), דמחלקינן אליבא דרבי יוסי בין נתנמנמו ובין נרדמו.
גבורות השם · פרק ס״ג, כ״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.