ומפני שבזמן שהיה פסח פליגי הלל ורבנן (פסחים קטו.); הלל סובר שיש לאכול פסח מצה ומרור כאחד, דכתיב (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים יאכלוהו". ורבנן סבירו להו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ולכך עבדינן זכר למקדש, אחר שאכל מצה בפני עצמה, ומרור בפני עצמו*, יעשה זכר למקדש לאכול מצה ומרור כאחד. אבל בתחלה אין לעשות זה שיאכל מצה ומרור ביחד, דאתא מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא (פסחים קטו.). לכך אחר כך יעשה כריכה כהלל, ויטבל הכריכה של מרור בחרוסת. דודאי כיון דלהלל לא היה אוכל בזמן בית המקדש המצה והמרור אלא עם פסח, והיה צריך לחרוסת משום מרור*, אם כן היה טובל הכריכה בחרוסת, לכך יש לו לטבל בחרוסת. אבל לא ראיתי נוהגין לטבול הכריכה בחרוסת, דכיון שהכריכה אינו רק זכר למקדש בלבד, אין צריך לעשות בחרוסת, דכל כך אין צריך, ודי כשיעשה כריכה בלבד למצה ולמרור.
גבורות השם · פרק ס״ג, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.