ולפיכך היו נותנים העצה ליקח שלש מאות בכל יום, ק"ן בבוקר, וק"ן בערב. וזה מפני שהיו אומרים ליקח מכלל ישראל מספר נפשות כדי לרחוץ בדמם. ובשלשה אין די, כי אין ראוי ליקח רק מספר כללי ממספר כללי, שאין האחד ושלשה נחשבים אצל האומה הכללית, וצריך ליקח מספר שהוא גם כן כללי. ומפני כי המאה נחשב כמו אחד, שהרי כשתגיע למאות ימנה האדם 'מאה אחת', 'שתי מאות', כמו שימנה א' ב' ג'. ואין חילוק בין המספרים, רק שאב"ג הוא פרטי, ומספר מאות הוא כללי. וכיון שאמרנו שאין ליקח שנים ושלשה, מספר פרטי, ממספר שהוא כללי. ולא תוכל לומר שיקח שלשים או ארבעים, שאין נחשב עשרה כמו אחד. שאם היה עשרה כמו אחד, היה מונה האדם א' עשרה, ב' עשרה, ג' עשרה*, כמו שימנה האדם אב"ג, אבל כשיאמר ב' עשרה יאמר "עשרים", ומן שלשה עשרה יאמר "שלשים", וכן כולם, לכך אין זה דומה לאחד. אבל המאות ימנה כך; מאה אחת, שתי מאות, וכן כולם. וכמו שתאמר "שנים", כך יאמר "מאתים". ולא אמרו החרטומים ליקח מאה אחת, מפני כי האחת, אף על גב שהוא יסוד המספר, אינו מספר, רק הוא יסוד המספר. והם אמרו ליקח מספר כללי ממספר ישראל, ואין זה מספר. והשנים אף על גב שהוא מספר, אינו מספר גמור, שלא תמצא בו נפרד, רק זוג. אבל התחלת מספר הוא מספר שלשה. לכך אמרו החרטומים ליקח ג' מאות ילדים, ולרחוץ בדמם*, ואז היו נאנחים, "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים", כי אחר זה אינו כלום עוד.
גבורות השם · פרק נ״ד, ל״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
