גבורות השם · פרק נ״ד, ל״ג

אמנם על דעת רבותינו ז"ל (שמו"ר א, לד) אין פירוש (שמות ב, כג) "וימת מלך מצרים" רק שנצטרע, כי מצינו לשון מיתה אצל מצורע, כדכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת", ואומר (ישעיה ו, א) "בשנת מות המלך עוזיהו וגו'". וכך אמרו ז"ל (שמו"ר א, לד) כיון שנצטרע, אמרו לו החרטומים, אין לו רפואה עד שיהיה שוחט מאה וחמשים* ילדים בבוקר, ומאה וחמשים ילדים בערב, ורוחץ שני פעמים ביום בדמם. כיון ששמעו ישראל גזירה זאת היו נאנחים, עד כאן. ואחר דבריהם אנו הולכים, כי לא מת המלך, רק נצטרע, והיו אומרים החרטומים לשחוט את בניהם ולרחוץ בדמם, כדי שיגמרו בישראל מעשיהם מה שאפשר, וזהו לרחוץ בדמיהם. אף על גב שהשליכו את קטניהם ליאור (שמות א, כב), זהו* שהיו זורקים הקטנים ליאור לא היה להם עמהם עסק, וזה* היה רוחץ בדמיהם, אין לך דבר כזה המורה על אכזריות לשחוט את בניהם וליקח הדם אליו ולרחוץ בו. ואף על גב דהדם אינו מרפא את המצורע, החרטומים ברוח הטומאה שלהם נתנו לו זאת העצה, ולא היתה העצה מרופאים, כי אם מן* מעשה החרטומים. וכך אמרו לו החרטומים; הנה בשביל זה צרעת בא עליך, כי גזרנו על ישראל מה שאפשר לעשות משעבוד והשלכת בניהם אל היאור, אמנם עדיין אין הגזירה נגמרת, כי חסר דבר שלא נהגו עמהם כל אכזריות מה שאפשר לעשות בהם. ולכך בא הצרעת, כדי שתרחץ בדם שלהם, כי גדול הרחיצה בדם יותר מאילו היה שותה דמם; כי השתיה אין עיניו רואות רק זמן אחד, אבל זה היה רוחץ ומטייל בדמם של ישראל, ולא נמצא דבר כזה. וכאשר נעשה זה, אז תהיה נרפא מצרעתך, כי כבר נגמר מישראל, וכלו כל החצים שאפשר.