גבורות השם · פרק נ׳, ה׳

ופירש רשב"ם (פסחים קו:) והרא"ש הוא לא יקדש, אבל אחרים מקדשים לו, והוא לא יפסיק בין נטילה ובין הסעודה. ונראה דלכך אמר "נטל ידיו לא יקדש", ולא אמר כמו שאמר באידך (פסחים קו:) "טעם אינו מקדש, טעם אינו מבדיל". כי "אינו מקדש" משמע שאינו בדין קידוש, ואף אחֵר אינו מקדש לו. ומכל מקום אם אין אחֵר, בודאי יקדש בעצמו. ומקשה מרב דכל מה שהיה חביב עליו היה מקדש עליו, בין על פת ובין על יין, אם כן כל שהוא חביב מקדש עליו, וזה כיון שגילה* דעתו שפת הוא חביב עליו, מדנטל ידיו, מאי שייך בזה לא יקדש. אלא על כרחך סבירא לך* דאין מקדשין על פת. ומשמע דוקא בהא לית הלכתא כוותיה דרב ברונא, במה שאמר שלא יקדש על פת. ובודאי בהא הכל מודים שאם ירצה לקדש על יין, שלא יטול ידיו תחלה, דהא לא מקשה עליה דרב ברונא רק משום דמצי לקדש על פת, לכך לא סבירא לן שמעתא דרב ברונא 'נטל ידיו לא יקדש'. אבל אי בעי לקדש על יין, בודאי אין ליטול ידיו. ועוד, דהא בית הלל דסברי מוזגין לכוס ואחר כך נוטלין ידיו, משום תכף לנטילה סעודה (ברכות נא:). כך הוא פירוש הסוגיא כאשר לא נדחה בה דבר, וכך הוא דעת הרמב"ם.