גבורות השם · פרק נ׳, ו׳

אלא שקשה לייש(-ו-)ב הלשון מה שנמצא בספרי רב אלפס במסקנת הקושיא (פסחים כב. בדפי הרי"ף) "אלמא בחביבותא תלינן, ולא בנטילה", הלשון הזה משמע דהמקשה היה סובר דתליא בנטילה, והשיב לו דלא תליא בנטילה, אלא בחביבותא. ועל כרחך כך פירושו, דהשיב לו רב יצחק זימנין סגיאין הוי קאימנא קמי דרב, וזימנין סגיאין הוי חביב עליו ריפתא אחר שנטל ידיו, והיה מקדש עליו. וזימנין הוי חביב חמרא אחר שנטל ידיו, והיה מקדש עליו. אם כן בחביבותא תליא לקדש על יין או על פת, ולא שתולה בנטילה, דאף על גב שנטל ידיו מותר לו לקדש על יין, דהא רב הוי נטל ידיו תחלה, אף על גב שאחר כך היין חביב. והשתא מקשה שפיר ארב ברונא, דמשמע "נטל ידיו לא יקדש" אף על גב דחביב עליו יין, לא יקדש, וזה דלא כרב, דהא לרב בחביבותא תליא מלתא, ואף על גב שנטל ידיו יקדש. כך פירש רב אלפס ז"ל השמועה. והא דאמר רב ברונא "נטל ידיו לא יקדש", ולא סבר דיקדש על פת, אפשר איירי בסתם קידוש, שהוא על יין. אי נמי, משום דסבירא ליה אין מקדשין על פת. ועל פי שיטת רב אלפס המנהג הוא ליטול ידיו, ואחר כך לקדש.