גבורות השם · פרק מ״ט, ה׳

והשיב הרא"ש ז"ל (פסחים פ"י סימן כד) על זה, דלא נראין לו דבריו, דאין המצוה מזקקת ברכה, דחזינן דרב אשי סובר (פסחים קג:) דלא מברך רק אכסא קמא, ולא אכוס של ברכת המזון, אף על גב דברכת המזון טעון כוס. ושמעינן מזה דאין המצוה מזקקת אותו לברכה כל זמן דליכא היסח הדעת. ואף על גב דלית הלכתא כוותיה דרב אשי, היינו מטעמא אחרינא, דברכת המזון הוי הפסק והסח הדעת. אבל אי לא הוי ברכת המזון הפסק, לא היה מברך אברכת המזון, אף על גב דברכת המזון טעונה כוס. והכי נמי, אף על גב דהם שתי מצות, ואינם מעכבות זו את זו, מברך ברכה אחת על שתיהן, ולא אמרינן כיון דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה מברך על כל חד וחד. ומה שהביא ראיה דמקרי ומשתי בהדדי אי אפשר אין זה ראיה, דלא אמרו כך אלא בברכת המזון, דהוי הסח הדעת וסלוק על מה שאכל. אבל אם עומד להתפלל בתוך הסעודה, לא אמרינן משתי וצלויי בהדדי אי אפשר, כך הם דברי הרא"ש ז"ל. והעולם נוהגים אחר דברי רב אלפס לברך על כל אחד ואחד.