ובאמת השיטה הזאת היא לי נכונה, שהיסח הדעת מחייב בברכה אחרונה לגמרי. וראיה לזה מעובדא דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב (פסחים קג:), דיתבו בסעודה ואמרו 'הב לן ונברך', והדר אמרי 'הב לן ונשתה'. אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב, כיון שאמרו 'הב ונברך' צריך לברך ברכה אחרונה. ומה שדחה ראיה זאת בתוספות בפרק כסוי הדם (חולין פו:) שהיה רוצה רב ייבא לומר שלא יבאו לטעות לשתות בלא ברכה, זה נראה דוחק, דשמא אינהו גם כן ידעו האי מלתא, ולא יטעו. אלא בודאי כיון שהיה מסיח דעתו ורצה לברך, חייב לברך ברכה אחרונה.
גבורות השם · פרק מ״ט, ל״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.