ונראה כי לפי דעת המפרשים, כמו רשב"ם (פסחים קג: ד"ה לית) ועומדים בשיטתו, דלא כרב אלפס, וסוברים דנמלך לעולם בעי ברכה אחרונה, שמפרשים מימרא דרב ברונא ורב חננאל (פסחים קג:) ד"אסור להו למשתי" עד שיברכו ברכת המזון. לפי זה נראה גם כן שצריך לברך כאן ברכה אחרונה על כל כוס וכוס, אם אנו פוסקין כרב אלפס (פסחים כד. בדפי הרי"ף) דכל כוס צריך ברכה ראשונה, דהגדה הוי הפסק, דהא היסח הדעת מחייב בברכה אחרונה על מה שאכל. והוא כמו ההיא דתניא (פסחים קא:) בני חבורה שהיו מסובין ויצאו לקראת חתן או כלה, שצריכין ברכה למפרע. הכי נמי כיון שהם עוקרים דעתן להפסיק בהגדה ובהלל, הוי לגמרי כמו אותן שיוצאים לקראת חתן וכלה, וצריכין ברכה למפרע. ולפיכך צריך ברכה גם כן אחר כוס ראשון ואחר שני ושלישי גם כן. וזהו דעת אבי העזרי גם כן (ח"ב סימן תקכה) שהביא הטור בשמו (או"ח סימן תעד) שצריך ברכה אחרונה אחר כוס ראשון ושלישי ורביעי. אבל כוס ב' סבר דלא בעי ברכה אחרונה, וטעמא דידיה דסבר כמו הרא"ש ז"ל (פסחים פ"י סימן כד) דכוס שלפני המזון, כיון שהוא פוטר היין שבתוך המזון, נפטרים שניהם בברכה אחת. וכמו שהיין שבתוך המזון ברכת המזון פוטר אותו, כך כוס שלפני המזון (-היין-) פוטר אותו. לפיכך אחר כוס שני לא בעי ברכה אחרונה. וכבר נדחה טעם הרא"ש, ואם כן צריך ברכה אחרונה על כל כוס וכוס.
גבורות השם · פרק מ״ט, ל׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.