ועוד, דלא דמי מצוה דרבנן, דכל מצות דרבנן הם תלוים ב"לא תסור" (דברים יז, יא), וכאשר מקיים מצות ארבע כוסות, מקיים מצות "לא תסור", שזהו עיקר המצוה. ולפיכך בפרק כיצד אשת אחיו (יבמות כ.) קרא השניות, שהם מדברי סופרים, "איסור מצוה", משום ש"מצוה לשמוע אל דברי חכמים". וכל המצות שהם מדבריהם הם בלאו ד"לא תסור", ולא שייך בלאו ד"לא תסור" מצות עשה שהזמן גרמא, דזהו לא תעשה. ויש מפרשים כיון שמצאנו שכל מצות לא תעשה אף הנשים חייבין בהן (קידושין כט.) משום דחמירי, דיש בהן מלקות, אפילו הוי זמן גרמא. ומצינו שמצות דרבנן חמורים מן מצות לא תעשה, כדאמרינן בעירובין (כא:) בני הזהר בדבריהם יותר מבשל תורה, שדברי תורה הן עשה ולא תעשה, אבל העובר על דבריהם חייב מיתה. וכיון דלא תעשה שיש בו מלקות האשה חייבת בהן, בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא, מצות של דבריהם*, שיש בו חיוב מיתה, כל שכן שאין חילוק בין מצות עשה שהזמן גרמא ובין אין הזמן גרמא. ופירוש הראשון פשוט.
גבורות השם · פרק מ״ח, מ״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.