ויש לדקדק, דמה בכך שסתם "אב" הכתוב בתורה מלמד את בנו תורה, אבל באב שדברו חכמים אין נראה שסתם אב מלמד את בנו תורה, דלפעמים אביו עם הארץ. דאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ לג.) אבידת רבו קודם לאבידת אביו, ואם כן מצאנו* אב שאינו רבו, שאבידת אביו והוא רבו קדמה לאבידת רבו. ועוד, דסוגיא דתלמודא לא משמע הכי, שהרי משמעות הגמרא שבא לומר שבן אצל אביו צריך הסיבה, ולא אמרינן משום מורא האב יהיה פטור מן ההסבה. ולפי פירוש הרא"ש אדרבה, בשביל שהוא אביו גורם לו שהוא חייב בהסבה, שאם לא היה אביו היה פטור משום שהוא רבו, ומשום שהוא אביו צריך הסבה, ואין* משמעות הסוגיא כך. ועוד, דאם כפירוש הרא"ש, הוי ליה לסמוך "בן אצל אב" אחר "תלמיד אצל רב", והיה שפיר פירושו תלמיד אצל רבו אין צריך הסיבה, ואם הוא בן אצל אביו, אף על גב דהוא רבו, צריך הסיבה. ומדקבעוּ קודם "תלמיד אצל רבו", לא קאי על זה כלל שהבן הוא תלמידו. ונראה שדעת הרא"ש דסתם אב כאילו נתן לו רשות, וסבר שאם רבו נתן לו רשות צריך הסבה, ויתבאר זה בסמוך.
גבורות השם · פרק מ״ח, ל׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.