גבורות השם · פרק ל״ז, ב׳

"והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם וגו'" (שמות יב, יד). אף על גב שיום היציאה הוא יום אחד, צוה לעשות שבעה ימים ימי פסח (שם פסוק טו), כי התחלת היציאה היה ביום ראשון, ותכלית היציאה היה ביום שביעי, שעברו הים ביום שביעי (רש"י שמות יד, ה), ואז נגאלו מן מצרים כאשר עברו ים*. לכך צוה "וחגותם חג לה' שבעת ימים וגו'". ואין המצוה לאכול מצות כל ז' ימים, אלא שלא לאכול חמץ, כי מאחר שהמצה מורה על החירות, ולפיכך יש לאכול מצה בליל ט"ו, אבל מה שהיתה היציאה נמשכת עד היום השביעי, שאז עברו ים סוף, דבר זה נמשך מן יציאה הראשונה שהיתה בליל חמשה עשר, ולכך אין מצוה לאכול מצה בשאר ימים. אבל אסור לאכול חמץ, דסוף סוף היה תמיד יציאה לחירות עד יום השביעי.