ואין להקשות, כיון שנתן הטעם למצה (הגדה של פסח) מפני "שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שגאלם", וזה ביום היה, שהרי ביום יצאו ישראל ממצרים, כדכתיב (במדבר לג, ג) "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל", ולא בלילה, ואם כן למה מחויבים לאכול מצה בלילה. שאין זה קושיא, כי המצרים היו ממהרים לשלחם, ומה שהיו ממהרים לשלחם זה היה בלילה דוקא, רק ביום יצאו. ולפיכך אכילת מצה על שם (דברים טז, ג) "כי בחפזון יצאת ממצרים", ראוי לאכול בלילה, ולא ביום. וכל דבר שתולה בנס, היה בלילה ולא ביום, לפי שהלילה מיוחד לנסים ונפלאות מה שעשה במצרים. וכן קריעת ים סוף בלילה היה (שמות יד, כא), וכל זה מפני כי מכות בכורות היה הפסד גמור למצרים, וכל שכן קריעת ים סוף, והלילה מתיחס אל ההפסד, ולכך היתה מכת בכורות וכן קריעת ים סוף בלילה דוקא. וכן שחיטת הפסח אחר חצות (רש"י שמות יב, ו), שהיום מתחיל לערוב (שם).
גבורות השם · פרק ל״ז, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.