דרוש על התורה · פרק כ״ז, ב׳

וזהו סבת התחלת התורה באל"ף, כמו שאמרנו למעלה, שאמר הקב"ה אל האל"ף, אני אחד, ואתה אחד, והתורה היא אחת וכו'. והדבר שהוא אחד לא ימלט שהוא אמת לגמרי. וכמו שייסד הפייט "אמת חותמו להודיע כי הוא אחד". וכי מה ענין זה לזה, אלא שכל שיש לו דבר שני לו, אזי אותו דבר שהוא שני לו אי אפשר שלא ישתנה מן הראשון מצד מה, שהרי זהו ראשון וזה שני, והוא הוא לשון "שני" בעצמו. ואם כן אצל השני שהוא משונה, אין הדבר הראשון אמת אצלו, שהרי נמצא דבר שהוא שני שנוי לו. אבל הדבר שהוא אחד הוא אמת גמור. לכן במה שחותמו אמת (שבת נה.) מודיע שהוא אחד, כי כאשר הוא אמת גמור, ושהאמת הוא קיים בו כבחינת החותם, כאשר אמרנו למעלה, אזי אי אפשר שיהיה שני לו, כמו שהתבאר. ומפני שרצה הקב"ה להודיע כי התורה היא נצחית, ויש לה יסוד חזק בל ימוט, וכל יסוד צריך להיות תחלה וקודם, כנזכר למעלה מדמיון הבנין, לכן פתח התורה באל"ף להורות שהיא אחת, ואשר הוא אחד הוא אמת, וזהו יסודו וקיום לו, כי האמת הוא קיים נצחי כאמור, ולכך מתחלת* התורה באל"ף. ואם כן איך ימצא האדם ידיו ורגליו לחבר אליה דברים בטלים, ודברים שאינם אמת, ובודאי שבה הוא מפיל כל בנין ויסוד התורה בכללה, "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח, יב), כאשר הוא עוקר יסוד התורה וקיומה, שהוא האמת.