וציוה להביא אז מנחה מן השעורים (מנחות סח:), מה שלא נמצא בכל הקרבנות, כי אם בהקרבת העומר הזה בששה עשר בניסן (ויקרא כג, יא). מפני שכפי מה שהוא האדם ייחד לו השם יתברך צווי ההקרבה שיהיה מקריב אליו, וכאמרם ז"ל על הסוטה, מפני מה אמרה תורה שיהא קרבנה מן השעורים, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה. ככה בענין הזה בעצמו, כאשר ישראל מתחילין למנות ולסבול עול תורה ומצוה, ועבודתם* כבהמה הזאת, שכל עצמה אינו אלא לְסֶבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים, שהם מאכל הבהמה.
דרוש על התורה · פרק ב׳, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Derush al HaTorah, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2023
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך דרוש על התורה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.