דרוש על התורה · פרק ב׳, ד׳

ובפרק קמא דעבודה זרה* (ה:), "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ), תנא דבי אליהו, לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה, עד כאן. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה, "ויט שכמו לסבול" (בראשית מט, טו) עול דברי תורה (רש"י שם). וזכר שני המינים, המה השור והחמור, להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה; כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא, שהוא בעל גוף חזק, כדכתיב (בראשית מט, יד) "חמור גרם", שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה, ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל, רק (שם) "רובץ בין המשפתים". כן יהיה האדם מצד גופו, שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח, וכדכתיב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". ועוד נוסף על זה ישעבד בה כח הנפשיי* אשר לו אל התורה, כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם, שבשניהם יהיה עמל בתורה; אם בגוף, עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל, אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח. אם בנפש, אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק, עד כי יעשה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה, ולעקור קרקע קשה, לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל, באשר כח נפשו גדול, כנאמר (משלי יד, ד) "ורב תבואות בכח שור". וכן הדבר ממש, אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט "כחמור למשא וכשור לעול".