דרוש על התורה · פרק י״א, ה׳

וזהו ענין שתי הלחם, שבאו עם כבשי עצרת, של חמץ (ויקרא כג, יז), מה שהרחיקה התורה בכל ההקרבות את החמץ, חוץ מבשתי הלחם בחג השבועות, ואף על גב שלא היו נקטרים ונקרבים לגבי מזבח, מכל מקום שם "קרבן" עליהם כשאר מנחות, ולמה אם כן באו של חמץ דוקא. אבל טעם הדבר הוא מפני כי החמץ הוא היצר הרע, הוא השאור שבעסה המעכב, אשר ראוי לאדם להרחיקו באמת כל עוד שיש בית מיחוש בעולם, אף בחשש רחוק מאוד שיבא על ידו לידי חטא. אמנם כאשר אין לחוש כלל, אין להרחיקו. לכך ציוה השם [יתברך] להקריב חמץ, שהוא היצר הרע, בעצרת, הוא יום מתן תורה, ולא זולתו, כי התורה איננה מניחתו לשלוט באדם, כדאמרינן בקידושין (ל:), תנו רבנן "ושמתם" (דברים יא, יח), סם תם, נמשלה התורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו. ואמר לו, בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך, ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה* תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת". ואם* אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם) "לפתח חטאת רובץ". הרי כי גם אל בעל יצר רע התורה הפקר. ואם כחו של יצר הרע גדול, כחה של תורה יותר גדול, כאמור (ירמיה כג, כט) "הלא כה דברי כאש", שהתורה מבטלת כחו. ואם כן גם זה איננה* טענה ואמתלא כלל.