דרשת שבת הגדול · פרק ז׳, ג׳

הט"ו, בפרשת החטאת (ויקרא ו, יז-כג), הרי החטאת היא מכפרת על כריתות, שהם העבירות החמורות, ולא היה הקרבן כולו כליל. ואילו העולה, שהיא מכפרת או על הרהור הלב, כמו שאמרו במדרש (ויק"ר ז, ג) אין העולה באה אלא על הרהור הלב, או שהיא מכפרת על עשה ועל לאו שניתק לעשה, והוא יותר קל, והיה הקרבן כולו כליל (ויקרא א, ט). והרמב"ן ז"ל הקשה קושיא זאת בפרשת ויקרא (ויקרא א, ד), ונדחק בקושיא זאת מאד. הט"ז, (ויקרא ז, יא-יב) "וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו'". הנה בכל מקום בכתוב הרחיקה התורה החמץ, כמו שאמר (ויקרא ו, י) "לא תאפה חמץ חלקם", וצוה על המנחה שתהיה מצה. ואילו במקום הזה אמרה תורה (ויקרא ז, יג) "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו". וכן בעצרת שני לחמי תודה היו של חמץ (ויקרא כג, יז). הי"ז, שאמרה תורה כי מין החמץ יהיו הלחם האחד גדול כמו שלשה מינים של מצה. הי"ח, בפרשת שלמים (ויקרא ז, כח-לד) "את חזה התנופה ואת שוק התרומה" (שם פסוק לד), למה קרא החזה "תנופה", ואילו השוק קרא "הרמה", והרי הם שניהם בשוה בהרמה ובהנפה, ואין אחד מחולק מן האחר. הי"ט, אהרן ולבניו נתנו החזה והשוק, ואילו בסוף הפרשה גבי איל המלואים, שהיה גם כן שלמים, לא כתיב רק (ויקרא ח, כט) "ויקח משה את החזה ויניפהו [וגו'] למשה היה למנה", לא היה למשה רק החזה. אלו שאלות יש לשאול.