דרשת שבת הגדול · פרק ל״ב, ה׳

ואמר כי* "ולכל תכלית הוא חוקר" (איוב כח, ג), רצה לומר כי השם יתברך חוקר לכל דבר שיש לו* תכלית וסוף, כמו כל הדברים אשר אמרנו שיש* להם קץ וסוף, ומביא* להם קץ וסוף שלהם, והם בטלים. ועוד* רצה לומר מה שאמר "קץ שם לחושך" (שם), כי הגלות לישראל* מצד היצר הרע, אשר יצר הרע אינו בריאה בעצם*, והוא רע בעצמו, כמו שהתבאר למעלה. רק מצד שהוא צורך* העולם, אבל אין לו בריאה בעצמו, ודבר שאין לו* בריאה בעצמו, רק מפני דבר אחר הוא, כמו מקרה* שנמשך אחר דבר שהוא בעצם. לכך יש לו בטול*, כמו כל דבר שאינו בעצם. אמרו במדרש (ב"ר פט, א), "קץ שם לחושך", זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה. ומאי טעם "קץ שם לחושך" (איוב כח, ג), שכל זמן שיצר הרע בעולם, אופל וצלמות בעולם, דכתיב (שם) "אבן אופל וצלמות". נעקר יצר הרע מן העולם, אין אופל וצלמות בעולם. ולפיכך* בזכות (שמות יב, טו) "אך ביום הראשון [תשביתו]" יש לישראל כח להכרית זרע* עשו, הוא כח שאור, הוא יצר הרע, אשר דבר זה כמו שהתבאר, אי אפשר שלא יהיה בטול אליו. וכל אלו הדברים הם עמוקים מאד מאד, ואין כאן מקום להאריך עוד.