דרשת שבת הגדול · פרק ל׳, א׳

אבל עשו וזרעו הוא הפך זה, שאצלו שייך כמו שהיה כונת דוד שאמר לאבשלום "לך בשלום", שהיה כונתו שיהיה השלום עמו, ויהיה בנחת ובשלוה* לגמרי. כי עשו השלום עמו לגמרי, שהרי מספר "עשו" הוא שלום. ויש לתמוה, כי למה מספר "עשו" שלום, והרי (ישעיה מח, כב) "אין שלום אמר ה' לרשעים", ולא היה אדם כמו עשו, שהרי נקרא (בראשית כה, כה) "אדמוני" על שם שהוא שופך דמים (רש"י שם). וכן אומתו שהיא אדום* (בראשית לו, ט), היא מלכות רביעית שראה דניאל (דניאל ב, מ), והמשיל אותה בברזל שהוא מהדק וחשל* הכל. וידוע כי הברזל והשלום שני הפכים, ולמה מספר של "עשו" שלום. אך אל יחשוב אדם כי דבר זה הוא לטוב לו, כמו שלא היה טוב לאבשלום שאמר לו דוד "לך בשלום", כי העולם הזה אין ראוי שיהיה בשלום עתה, רק לעתיד כשיבא המשיח, כמו שהתבאר למעלה. ועשו אשר שלומו עמו, אם כן אינו דורך אל השלום שהוא לעתיד, ואין לו חלק בו, כי שלומו עמו. ולא כן ישראל אשר השלום אינו עמהם, ולכך הם בגלות, אבל הם דורכים אל השלום שיהיה לעתיד בימות המשיח. ועשו אשר שלומו עמו, דבר זה מועיל אליו שיהיה בטוב הגמור כל זמן משך הווייתו בעולם. וכמו שהוא אל עשו שהוא בטוב הגמור, כמו שנאמר על עשו (ישעיה מז, ח) "זאת עדינה היושבת לבטח".