ומכל מקום מה שישראל הם דורכים ומגיעים אל השלום שיהיה בעתיד, אי אפשר חס ושלום לכלות[ם]. והוא שעומד לנו בכל דור, וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות. והוא שרמזו ז"ל בחכמתם בפרק הרואה (ברכות סד.) הנפטר מן החי אל יאמר לו "לך בשלום", שהרי דוד אמר לאבשלום (ש"ב טו, ט) "לך בשלום", והלך ונתלה (ש"ב יח, ט). אלא יאמר לו "לך לשלום". הנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום". ודבר זה כמו שאמרנו למעלה, כי אם יאמר אל החי "לך בשלום", אם כן כבר הגיע אל השלום, שהוא בסוף, ואין לאדם בעולם הזה השלום שהוא בסוף. אבל כשיאמר "לך לשלום", רצה לומר שידרוך אל השלום שהוא לעתיד, ואינו אצלו, ובזה הוא ניצול. ודוד שאמר "לך בשלום", חשב כאשר יאמר "לך בשלום" אז יהיה הטוב עמו לגמרי, כאשר השלום עמו. והנה כאשר יאמר "לך בשלום" טוב מצד אחד, שמברך אותו שיהיה בנחת לגמרי, ואם לא אליו יגיע היזק, הוא בשלוה* ובנחת לגמרי, אבל אפשר שיפגע בו היזק ומתנגד. ולכך אמר דוד "לך בשלום", כי לא חשב על מעשה אבשלום, ולכך אמר "לך בשלום". ויעקב שאמר (בראשית כח, כא) "ושבתי בשלום", דבר זה אינו ברכה ואינו תפלה, רק שאמר כך. ומזה תראה כי מי שהוא דורך אל השלום אין מגיע לו הפסד, מפני שהוא דורך אל השלום. אבל שיהיה בשלום לגמרי, דבר זה אינו. ולכך הם בגלות מצד שאין השלום עמהם לגמרי, אבל הם דורכים אל השלום. ולכך הם בגלות, מצד שאין שלימות עמהם לגמרי.
דרשת שבת הגדול · פרק כ״ט, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Derashat Shabbat Hagadol, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2022
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך דרשת שבת הגדול, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.