דרשת שבת הגדול · פרק כ״ז, ג׳

וקשה, למה השלום באחרונה. וביאור זה, כי כל חותמי ברכות הם חותמים בשלום, כי השלום הוא סוף של דבר, כדכתיב (תהלים לז, לז) "כי אחרית לאיש שלום". כי על ידי השלום הדבר הוא בשלימות, והשלימות הוא בסוף, כי בהתחלה אין הדבר בשלימות. וכאשר הדבר הוא בשלום הוא בשלימות, כי לכך נקרא "שלום", כי כאשר הדבר בשלום הוא בשלימות לגמרי. וכבר אמרנו כי השלימות הוא בסוף, לכך השלום בכל הברכות הוא בסוף. ולכך כתיב "כי אחרית לאיש שלום", ורצה לומר כי השלום ראוי שיהיה לאדם באחריתו, כי אז יושלם הדבר, וינוח בשלום לגמרי. וכן כתיב (ישעיה נז, ב) "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו". הרי לצדיק גמור נתן השם יתברך אליו השלום, כי הצדיק, שהוא בעל שלימות, לכך ראוי לו השלום, שבו השלמת הכל. אבל הרשע, שאינו בעל שלימות, אמר הכתוב (ישעיה נז, כא) "אין שלום אמר אלקַי לרשעים", כי אין הרשע בעל שלימות, וכאשר אינו בעל שלימות אין ראוי אל השלום, שהוא השלמת הכל. לכך קבעו ברכה זאת בסוף כל הברכות, כי השלמת הדבר הוא השלום.