דרשת שבת הגדול · פרק כ״ה, ג׳

ומפני כי שלש מצות שהם מצות של מצוה צריכין שימור, וכדכתיב (שמות יב, יז) "ושמרתם את המצות", וכל אשר יעשה להם שימור יותר עדיף, וזה שימור הוא כאשר יעשה שלש מצות מן עשרון אחד, שיהיה ממהר להיות נאפה. ומפני כך אני אומר מה שהעולם נוהגין כי אופין המצות בתנור, אחר כך מוציאין אותם ונותנים אחרים במקומם, ולא יסיקו התנור, וכן הרבה פעמים. לפי הנראה אין נכון כך כלל, כי אינו נאפה מיד. וכמה חומרות החמירו באפיית המצה יותר מזה, ומנין לנו דבר זה. ועוד, מה שיעור יש לדבר, כי בודאי אם יאפה פעמים הרבה כך בלא הסק, שבודאי בסוף יש לחוש שאינו ראוי להיות נאפה בו המצה. ואילו היה שיעור לדבר, היה ראוי לומר שאין לחוש לזה. אבל כאשר אין לדבר זה שיעור, ומי שאינו בקי בודאי אפשר שיבא לידי איסור, אם כן אין לעשות כלל. ואפילו לכל ימי הפסח היה נראה שלא* יעשה דבר זה. וקצת יש ראיה מתוך הגמרא דפרק כיצד צולין* (פסחים עד:) אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי, אבא* האי חלא דחליט ביה חדא זימנא, [תו] לא חליט ביה זמנא אחריתי, לפי שתשש כחו. ואם כן הכא נמי אחר שידוע כי התנור כאשר נאפה בו דבר מצטנן, וכבר נאפה בו פעם אחת, אמרינן שאין לאפות בו עוד. ועל כל פנים כיון דמחמירין בהרבה חומרות, היה לנו להחמיר בדבר זה גם כן. וזהו מנהג כשר מאד, והמחמיר תבא עליו ברכה.