דרשת שבת הגדול · פרק כ״ה, א׳

אמנם מה שכתב שהיוצא* מבית האסורין צריך לתודה, ולכך אנו עושין שלש מצות מן עשרון אחד כמו שהיה בתודה, דבר* זה רחוק בעיני, שהרי ארבעה מינין שבתודה מעכבין זה את זה, והרי אין כאן מין חמץ, ובודאי אינו מביא מצה בלא חמץ. ובאולי תשאל הרי האמת הוא כי בעל הנס צריך להביא קרבן תודה אל השם יתברך, ואיך אנו פטורין מקרבן תודה בפסח. כי כבר התבאר כי תקנו ארבעה כוסות כנגד שלשה מיני מצה, ומין רביעי של חמץ. אבל לעשות זכר אל שלשה מינים של מצה קשה. מכל מקום יש ליישב פירוש הרא"ש ז"ל לפי* מה שאמרנו, כי מין החמץ והמצה באים להודות* על שני דברים הרמוזים במזמור לתודה (תהלים ק, ג) "כי הוא עשנו ולו אנחנו"; כי המצה* מורה שהוא בראנו, והחמץ מורה על זביחת היצר, ובזה הוא אל השם יתברך, כמו שהתבאר למעלה. וכאשר הוציא השם יתברך את ישראל כאילו נולדו ישראל, וכמו שהארכנו בחבור גבורות השם, והשם יתברך עשאנו על ידי שלשה אבות, ולפיכך יש לעשות זכר לשלש מצות שבתודה שנעשו מן עשרון אחד, רומזים על שלשה אבות כמו שהתבאר. אבל החמץ אשר אינו בא על שם שהוא עשנו, אין לעשות זכר* לזה כלל, כך יש לתרץ.