דרשת שבת הגדול · פרק כ״ד, א׳

וכבר אמרנו כי התודה היא שאנו מודים כי הכל אל השם יתברך, כמו שאמר במזמור לתודה (תהלים ק, ג) "הוא עשנו ולו אנחנו". והנה המצה מורה על שהוא יתברך עשנו, והחמץ מורה כי אליו אנחנו, הכל כמו שביארנו למעלה. ולפיכך היו שלשה מיני מצה ואחד של חמץ, והיה של חמץ גדול כמו שלשה של מצה. וזה כי השם יתברך עשנו על ידי האבות, כי הם התחלה אל הכל, שהם שלשה. ולכך היו שלשה מיני מצה, דאמרינן במסכת בבא בתרא (יז.) שלשה לא שלט בהם יצר הרע; אברהם, יצחק, ויעקב. ולפיכך שלשה מיני מצה, כי המצה אין בה שאור, מורה על שאין יצר הרע בהם. ואלו שלשה מינים הם; האחד מנחת סולת, שהיה בוללה בעודה סולת, ונקמצת קודם אפיה, בעודה רכה. והמין השני רקיקין, ונקמצת אחר האפיה, והיא קשה, שהרי רקיקים לא היה בהם רק משיחת שמן. ואם כן דבר זה הפך הסולת, שהיא* נקמצת בעודה רכה, ואילו זו כאשר נקמצת כבר היתה קשה. והמין השלישי חלות, והם אפויות קודם קמיצה, ונתן בה שמן הרבה ובוללה, וכאשר היא נקמצת לא היתה רכה כמו מנחת סולת, שעדיין לא נאפית כלל, ואינה קשה כמו רקיקין, שהרי נותן בזאת שמן הרבה. לכן החלות הם כמו ממוצע בין אלו השנים*, שאינה רכה כמו מנחת סולת, ואינה קשה כמו רקיקין. וידוע כי מדת יצחק קשה, והפך זה מדת אברהם, ומדת יעקב ממוצע בין שניהם.