דרשת שבת הגדול · פרק כ״ג, ז׳

ומזה הטעם עצמו היו שתי הלחם חמץ בעצרת (ויקרא כג, יז), שהוא יום חמשים (שם פסוק טז), כי הקרבה זאת מגיע עד שער החמשים. ולפיכך בשאר ימים אסרה תורה חמץ, משום שאין הקרבת החמץ רק מצד שער החמשים. ולכך קרבן תודה, מפני שהקרבה הזאת מגיע אל שער החמשים, כי כך ענין התודה, כמו שהתבאר למעלה שהשם יתברך אחד, ואליו הכל, ועל זה באה התודה, שהוא* יתברך אחד* מצד שער החמשים, שהרי אמרו רז"ל (ר"ה כא:) חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלהים", אם כן שער החמשים הוא אל השם יתברך לבדו. ולפיכך כתיב (תהלים נ, כג) "זובח תודה יכבדנני", בנו"ן יתירה, שמגיע זביחה זאת עד שער החמשים, והוא מכבד השם יתברך בעולם הזה ובעולם הבא. לכן ביום חמשים, שהוא עצרת, אז יש להקריב חמץ, כי שתי הלחם היו של חמץ. כי מצד שער החמשים נמצא החמץ בעולם, כי אין העולם הזה יש לו מדריגה העליונה הזאת, והנה החסרון בעולם מצד יום החמשים. ולכך ביום החמשים, דהוא עצרת, קרבן שתי הלחם, שהם חמץ. כי מצד מעלת יום זה נמצא החמץ בעולם, שהוא החסרון. וזה שרמזו ז"ל בחכמתם העמוקה במסכת סוכה (נב.) כי היצר הרע מתגרה* בתלמידי חכמים יותר מכולם. כי השער העליון, הוא שער החכמה העליונה, אשר הוא בחסרון בעולם הזה. ולפיכך היו שתי הלחם של חטים, כמו שאמרו בהוריות (יג:) כי פת חטים יפה לתלמוד. ולפיכך היו של חטים והיו חמץ, ואילו העומר שהיו מביאים היה מן השעורים (מנחות פד.), והוא כנגד המדריגה ראשונה שהיו מביאים ביום ראשון לספירה, והוא כנגד שער הא', שנמצא* בלא חסרון כלל בעולם, ולכך היה מצה. ואלו דברים הם סתרי תורה, ואין לפרש יותר.