דרשת שבת הגדול · פרק כ״ב, ח׳

וכך אמרו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (ח:), אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן פדיון שבוים מצוה רבה היא*. [אמר ליה], דכתיב (ירמיה טו, ב) "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר לַמָּוֶת לַמָּוֶת ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי". ואמר רבי יוחנן, כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו וכו', שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה. והרי בפסוק הזה זכר כל אלו ארבעה דברים; כי החרב הוא בא בכח על האדם וביד חזקה לאבד אותו, והוא כמו ים. וכנגד המדבר זכר רעב, שאין לו לאכול. ויש להחליף פירוש זה, כאשר ידוע למבינים. וכנגד החולי זכר המיתה, שהיא מחמת חולי. וזכר שבי, שהוא בית האסורים. ואמר כי השבי כנגד כולם, דאיתנהו ביה כולהו, ויכול לעשות עמו כמו שירצה. והרי בשביל זה היה המין של חמץ שקול כנגד כל שלשה מינים.