דרשת שבת הגדול · פרק כ״ב, ט׳

אמנם מה שלא אמרו שיש לברך כשנצול מן החרב, דבר זה מפני כי אין להודות רק כאשר כבר היה בים במקום סכנה, או היה במדבר במקום שאין שם מים, או שכבר היה חולי* ונתרפא, שכבר התחיל דבר מה, או שהיה בבית האסורים, שכבר היה בבית האסורים. אבל החרב שבא על האדם וניצל*, אף שהיה בסכנה, לא התחיל דבר זה כלל שיאמר שיצא מתוכו. ואין זה נס בודאי רק כאשר התחיל הנס כבר, כמו שאמרנו. וכן אם נפל אבן מן החומה אצל ראשו, אין זה נס בודאי, כי אולי היה נופל כך כפי דרכו, ואפשר שיהיה נס, או שלא יהיה נס. ולפיכך אלו האנשים שמברכים על כל דבר, כמו שנוהגים, הוא דבר סכלות, וראוי למחות בידם, כי אין להודות רק על אלו שאמרו חכמים. ואף כי כל הדרכים בחזקת סכנה, לא אמרו שצריך הודאה רק באלו ארבעה, מטעם אשר אמרנו, וכל המוסיף גורע (סנהדרין כט.).