דרשת שבת הגדול · פרק כ״ב, ו׳

ולכך לא הרחיקה התורה החמץ בתודה. וכאשר היה מביא קרבן תודה היה בו ד' מינים, כנגד ד' צריכים להודות. דאמרינן בפרק הרואה (ברכות נד:), אמר רב* יהודה אמר רב, ארבעה צריכים להודות, ואלו הן; יורדי הים, והולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא. יורדי הים וכו'. ואלו דברים שצריכים להודות אל השם יתברך דוקא, מפני שהדברים שבאים על האדם הם ארבעה; וזה כי האדם כאשר הוא במדבר, ואינו מוצא* במדבר לאכול ולשתות, ואין לו צרכיו, ראוי שיגיע אליו מיתה מצד זה, כאשר הוא משולל מכל דבר שצריך אל האדם. אבל השני הוא הפך זה, כאשר הוא בים, וכאשר באים הגלים לשטוף אותו בכח, ואין דבר יותר גדול ויותר חזק כמו הגלים, שהם באים על האדם בכח לשטוף אותו. הרי הראשון מצד ההעדר, שאין לו כל, והוא מצד השלילה. ודבר זה שהוא הים אינו שלילה, רק בא עליו דבר בכח מבחוץ על האדם, והנה זהו הפך הראשון. אמנם החולי הוא מצד האדם עצמו, שאינו חסר דבר כמו מי שהוא במדבר, ואינו דבר בא מבחוץ על האדם כמו גלי ים, רק הוא באדם עצמו, שיש בו שנוי מזג, והוא אמצעי בין הים ובין המדבר.