דרשת שבת הגדול · פרק כ״ב, ט״ו

אמנם עוד יש להבין בדברי תורה להעמיק, כי התודה שמביא האדם אל השם יתברך בשביל שעשה השם יתברך אליו* נס, ועשה לו שלום. ולפיכך כתיב (ויקרא ז, יא-יב) "וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו", כלומר שמביא קרבן תודה בשביל השלום שעשה לו, (שם פסוק יב) "והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו'", רצה לומר ובשביל כך הוא מודה אל השם יתברך שעשה עמו נס, או כל טובה. ובזה שהאדם הוא מקבל טובה מן השם יתברך, הוא אל השם יתברך, כאשר עשה עמו טובה וחסד. ולפיכך מביא קרבן תודה להודות, כי מצד החסדים והטובות שעושה עם בני אדם הכל שלו, וכמו שמבואר ב"מזמור לתודה", שאמר (תהלים ק, פסוקים א, ג) "הריעו לה' וגו' כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו". רצה לומר כי אנו מודים אליו יתברך כי הכל הוא אל השם יתברך, הן מצד שבראנו, כמו שאמר "הוא עשנו". הן מצד שאחר שבראנו אנחנו אליו, כלומר שאל תאמר כי הוא בראנו, ואחר שבראנו אין אנו צריכין חס ושלום אליו עוד, כמו האומן אשר עושה כלי, שאחר שעשאו אין צריך לאומן. על זה אמר "ולו* אנחנו", כי אנו תלויים בו, ואם חס ושלום אינו* עושה חסדים עמנו אי אפשר שיכול האדם לעמוד, וזהו "ולו אנחנו", בשביל שאנו תלוים בו. ואמר "עמו וצאן מרעיתו", שהוא יתברך מנהיג אותנו* בצרכינו, כמו שהוא יתברך מנהיג העולם. הרי לך שלשה דברים שנזכרו בכתוב.