דרשת שבת הגדול · פרק כ״ג, א׳

והנה התודה שיש בה החמץ, הרי החמץ כנגד מה שאמר "ולו אנחנו". כי החמץ מורה על יצר הרע, וצריך האדם שיזבח יצרו ולצאת מן יצר הרע, ולשוב אל השם יתברך, ומזה הצד הוא אל השם יתברך, שכל אשר הוא שב אל השם יתברך, נכנס ברשותו, והוא שלו. וקודם שהוא שב אליו, נראה כאילו לא היה ברשותו, אבל מפני השבתו הוא אליו לגמרי. וזהו כנגד בעלי תשובה, שזובח יצרו ומתודה עליו, ושב אל השם יתברך, כמו שיתבאר. ומין המצה הוא כנגד מה שאמר "הוא עשנו", כי מצד שהוא יתברך עשנו, בראנו מצה בלי שאור לגמרי, כי* ברא השם יתברך אותנו נקי מכל, כמו המצה. וכנגד מה שאמר "עמו וצאן מרעיתו" הוא קרבן עצמו, שהוא צאן או שאר בהמה. ומפני כך הכל שלו, וכאשר הכל שלו הנה הוא אחד לגמרי, כי הכל שלו. ולפיכך כתיב (תהלים ק, ג) "ולא" באל"ף, כי אנו אל השם יתברך שהוא אחד ומיוחד, כי הכל שלו.