דרשת שבת הגדול · פרק כ״ב, א׳

ואחר כך פרשת שלמים, ואמר הכתוב (ויקרא ז, יב) "אם על תודה יקריבנו וגו'", ורצה לומר שמביא אל השם יתברך שלמים, מפני שעשה לו השם יתברך שלום כאשר בא עליו צרה והצילו הקב"ה, שעשה לו שלום, ועל זה נותן אל השם יתברך הודאה על הנס. ואז המצוה שיקריב אל השם יתברך חמץ ומצה; מין אחד של חמץ, ושלשה מינים של מצה. ויש לשאול, כיון שאסרה תורה חמץ במנחה, אם כן למה צוה בתודה שיהיה מקריב התודה על לחם חמץ (ויקרא ז, יג). וכן בעצרת המצוה להביא שתי לחם מן החמץ (ויקרא כג, יז), והרי בכל מקום מרחיק החמץ, ועתה צותה על החמץ. אבל דבר זה כי כאשר מקריב שלמים על שם השלום, והשלום הוא הכל, ובמדרש (במדב"ר יא, ז) גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל, שאנו אומרים* "עושה שלום ובורא את הכל". ומה שהשלום הוא כנגד הכל, כי הכל צריכים שלום, כמו שאמרו שם* במדרש, גדול השלום שאפילו עליונים צריכים שלום, שנאמר (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו". [והרי דברים] קל וחומר; ומה אם במקום שאין איבה ושנאה צריכים שלום, קל וחומר במקום שיש כל המדות הללו. והנה כאשר עשה השם יתברך אליו שלום, מורה* כי הוא יתברך בורא הכל. ועוד אמרו חז"ל (תו"כ ויקרא כו, ו) אם אין שלום אין כלום, והשלום בו יושלם הכל, ובו הכל.