דרשת שבת הגדול · פרק כ״א, י״א

ושני דברים הוא מקריב אל השם יתברך. האחד, האימורים, שהם קרובים אל הנפש, וראוי שיעלו לגבוה. אבל הרחוק מן הנפש, והוא גוף ממש, כמו הבשר, נאכל לכהנים. וגם החֵלב בהקרבה, מפני שהחֵלב הוא המובחר מן הגוף, וכמו שהדם הוא הנפש (דברים יב, כג), כך החֵלב הוא עיקר הגוף, והוא ראשית הגוף, וכדכתיב (במדבר יח, יב) "וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם", וכל חלב נבדל מן השאר, וכדכתיב (במדבר יח, ל) "בהרימכם את חלבו ממנו", ולשון הרמה הוא הפרשה. והתורה אמרה להפריש לגבוה דבר שהוא מובדל ומופרש בעצמו, כי הדם שהוא מובדל ומופרש במה שהוא הנפש, לכך הוא לגבוה. והחלב הוא גם כן מובדל מן שאר הגוף. ויש לתת אלו שנים אל השם יתברך, שהוא עיקר והתחלת הכל, כמו שהם אלו שנים. וזהו טעם איסור שניהם להדיוט, כי כאשר הדם הוא הנפש, וראוי שיעלה במזבח*, והוא דבר זר לאדם, ולפיכך אסור באכילה. וכן החלב הוא עיקר וראשית הגוף, וכל ראשית הוא נבדל מן השאר והוא חלק גבוה, וכאשר אינו עולה לגבוה הוא דבר זר, אינו ראוי להדיוט. ולפיכך סמך הכתוב כאן איסור דם וחלב, כי הקרבתם אל המזבח מורה שהם רחוקים מן האדם.