דרשת שבת הגדול · פרק כ״א, י׳

ואחר סמך פרשת חטאת (ויקרא ו, יז-כג), וכבר פירשנו למעלה כי החטאת אינה כולה כליל, ואילו העולה כולה כליל. כי כאשר תעיין בדברים אשר התבארו למעלה לא יקשה עוד, כי העולה מכפרת על המזיד, ולכך היא כולה כליל. ואילו החטאת מכפר על השוגג. ואצל המזיד המחשבה עיקר לגמרי, שהרי במחשבה ובמזיד עשה, ולכך הקרבן הוא כולו כליל. ואילו החטאת מכפר על השוגג, ובשוגג אין החטא מתיחס אל המחשבה בלבד שיאמר על זה הגוף בטל אצל הנשמה, והכל הוא מצד הנשמה כמו שהוא כאשר חוטא בהרהור או במזיד, כי בזה המחשבה הוא עיקר. וכאשר חוטא בשוגג, כמו שהוא כל חטאת, אין כאן מחשבה, והחטא מתיחס אל שניהם. ולפיכך האימורים לגבוה (ויקרא ד, פסוקים לא, לה), ואילו הבשר נאכל לכהנים (ויקרא ו, פסוקים יט, כב). כי כבר אמרנו כי הכהן ראוי שיהיה כמו מלאך בלא חטא, כמו שאמר הכתוב (מלאכי ב, ז) "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". ומאחר שהכהן כמו מלאך ה' צבאות בלא חטא, ולפיכך ראוי אל הכהן שיאכל חטאת ובעלים מתכפרים (פסחים נט:), כי המקריב מתחבר אל מדרגת הכהונה שאין בה חטא, ובזה מתכפר העון.