דרשת שבת הגדול · פרק י״ט, ו׳

ותמצא כי יש שלשה דברים במנחה; האחד הוא סולת, שהוא נקי וזך, והוא כנגד הגוף הנקי מכל פסולת*. ועליו השמן אשר הוא נקי וזך, הוא השכל הזך. ועליו לבונה זכה, הוא זכות המעשים*, כי הכל נמשך אחר הגוף, כמו שבארנו זה במקום אחר, [ד]כאשר יש לו גוף וחומר הזך, אז נמשך אל זה החכמה והשכל הזך, הנרמז ב"שמן זית זך". כי אם יש לו עבות החמרי הוא עם הארץ, כדלעיל. ולפיכך אחר הגוף והחומר הזך נמשך השכל הזך, שהוא השמן הזך. ואחר השכל הזך נמשכים* המעשים הזכים והטהורים, שהם לבנים. ושני דברים אלו, אשר החכמה נקרא "שמן", והמעשים הם לבנים, בארנו למעלה אצל (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". ומי שהוא בעל מעשה טוב יש לו שם טוב, אשר הוא מריח למרחקים, וכמו שפירשנו למעלה אצל "הדודאים נתנו ריח". ולפיכך היה נותן על המנחה לבונה זכה, כי הוא זוכה למעשים טובים, אשר הם השם טוב, הכל כאשר מזכה גופו. ובדבר הזה הארכנו במקום אחר, ואין להאריך כאן.