דרשת שבת הגדול · פרק י״ט, ב׳

ומה שאמר במדרש (ויק"ר ז, ו) "היא העולה", שכל המתגאה נדון באש. זהו*, כי פירוש "היא העולה על מוקדה" רצה לומר כי האש ראוי שיאכל את העולה, מפני כי הוא יתברך קדוש ונבדל* מן הגוף לגמרי, ומתקרב ומתעלה אליו דבר שאינו נבדל מן הגוף*, ולכך ראוי שיאכל אותו אש, כי האש הוא אינו גוף. והפך זה, הדברים שהם בעלי גוף מתיחסים למים, כמו שבארנו בחבור גבורות השם. וזה שאמר במדרש (ויק"ר ז, ה) "ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב), שהיה האש נשרף במזבח, שהרי כתיב "ואש המזבח תוקד בו", רצה לומר תוקד על ידי המזבח. וזה כי המזבח שהוא אל השם יתברך, שהוא קדוש נבדל מן הגוף, והוא יותר אש מן אש המזבח, ולפיכך היה נאכל אש המזבח במזבח. וזה שאמר במדרש שכל המתגאה נדון באש. כי המתגאה הוא הפך האש לגמרי, כי המתגאה הוא נוטה אל הגוף, והוא הפך הענוה, כי בעל הענוה מסולק מן מדת הגוף, כמו שהתבאר. וזה אמרם (פסחים סו:), כל המתיהר, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו. וכל זה מפני כי הוא בעל גוף, אשר אין ראוי לבעל גוף החכמה והנבואה. וכן אמרו (קידושין מט:) סימן לגסות רוח, עניות, מאי עניות, עניות של תורה. ודבר זה מפורסם לכל, כי המתגאה הוא בעל גוף, ודבר הזה נרמז בלשון "גסות", כי לשון זה משמע על דבר שהוא גס ועב, הפך השכל אשר הוא דק, ולכך נדונין באש הדק.