דרשת שבת הגדול · פרק י״ט, א׳

אמנם לפי פירוש ספרי שאמרו שם (ויקרא א, ד), והביאו* רש"י ז"ל (שם), "ונרצה לו לכפר עליו" (שם), על מה העולה מכפרת, על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה. ולפי הספרי אין לפרש כך. ולכך נראה לפי טעם הספרי לפרש קצת בענין אחר; כי מפני שהאדם יש לו נשמה מן העליונים, ומצד זה האדם הוא קרוב אל השם יתברך כאשר הנשמה מן העליונים, ויש לאדם התעלות מצד הנשמה, ומפני כך מביא קרבן אל השם יתברך, שהוא בעל נפש גם כן. והוא כולו כליל (ויקרא א, ט), ולא נשאר ממנו דבר. וזה מצד כי הנשמה מתקרב אל השם יתברך לגמרי, ומפני זה הקרבן הוא כליל, שכל אשר מתקרב ומתעלה אל השם יתברך יותר הוא כליל, וכמו שהתבאר למעלה, כי אין עם השם יתברך נמצא שום דבר. ולפיכך שחיטת העולה בצפון (ויקרא א, יא), כמו שהתבאר למעלה, כי הנשמה היא שבה אל השם יתברך להיות הנשמה צפונה בלתי נמצאת, רק צפונה ביד ה', בלתי נמצאת בפעל, והבן זה. והעולה מכפרת על החטא שעשה במזיד, כי המזיד הוא מצד המחשבה שהיא* לנשמה, וזה לא שייך רק בעשה ולא תעשה שניתק לעשה, כי שאר חטאים חייב מלקות או כרת או מיתה, ואין כפרה שייך בזה רק באלו שני חטאים, שהם עשה ולא תעשה שניתק לעשה. וכן לרבי שמעון דאמר שמכפר על הרהור הלב (ויק"ר ז, ג), דבר זה גם כן תולה בדעת ובמחשבה. וקרבן זה הוא מצד הנשמה שממנה המחשבה, ומצד הזה האדם קרוב אל השם יתברך, ולכך קרבן זה יש לו התקרבות לגמרי אל השם יתברך, וקרבנו הוא כליל לגבוה, ככל* אשר יש לו התקרבות אל השם יתברך. ומפני כך נאמר גם כן (ויקרא ו, ב) "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", כי הנמצאים כאשר מתקרבים ומתעלים אל השם יתברך, הם נחשבים לאפס, כל שיש לו התעלות אל השם יתברך, ולפיכך נאמר "על מוקדה על המזבח כל הלילה". והלילה הוא העדר הנמצאים, כמו שהתבאר.