דרשת שבת הגדול · פרק י״ח, א׳

ואמר (ויקרא ו, ג) "ולבש הכהן מדו בד", כי כאשר נשרף העולה ונשאר הדשן, אז האדם* אל השם יתברך, לא כמו שהיה בראשונה שהיה כולו כליל באש המזבח, וזהו כנגד גבהות האדם שהוא מלך בתחתונים. אבל כאשר נעשה אפר, אז יש חלק אל השם יתברך באדם. וזה כי האדם נברא לעבוד השם יתברך, לא מצד שהוא מלך בתחתונים, כי מצד הזה אינו אל השם יתברך, כי הוא מלך בתחתונים, ומצד הזה יחייב מצד השם יתברך שהאדם כליל לגמרי באש המזבח. אבל כאשר מסולק מן האדם הדבר הזה מה שהוא מלך בתחתונים, ולא נשאר רק הדשן, ואז האדם מתחבר ומתקרב אל השם יתברך, הפך מה שהיה קודם (ויקרא ו, ב) "העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", שהוא כלה מן אש המזבח. אבל מצד הדשן כתיב (שם פסוק ג) "והרים הדשן* ושמו אצל המזבח", שהוא מתחבר עם המזבח, והחבור הזה הוא חבור גמור. ולכך אמרו ז"ל שהיה נבלע הדשן במקומו. שהרי לא תמצא שהיה מוציא הדשן כאשר היה הדשן הרבה אצל המזבח, אלא שנבלע שם במקומו. וכך אמרו ז"ל בזבחים (צו.), וזה מורה על החבור והדבוק הגמור כאשר נבלע שם.