דרשת שבת הגדול · פרק ט״ז, ח׳

וביאור זה, כי לדעת רבי (-לוי-) [מאיר] היתה הסעודה סעודת מלכים, שהיו גדולים וחשובים, וסעודה של גבהות היא, ומפני כך היה ירא איוב שבאו אל הרהור חטא (איוב א, ה) מכח גבהות לב*. אבל על דעתיה דרב תנחום היתה הסעודה של נשואין, כי אין ראוי לאיוב שיהיה עושה סעודת מלכות, שאין זה סעודה של מצוה. וגם סעודה זאת של נשואין יש בה גבהות, שהחתן דומה למלך (פדר"א ס"פ טז), והיה ירא שמא מכח הגבהות בא להם הגאוה, והגאוה הוא מביא אל הרהור הלב. ואמר שהיו עושין סעודה, ומתוך שני דברים ביחד, המלכות והסעודה, בא להם הגבהות שממנו ההרהור, כמו שנפרש בסמוך כי אלו שני דברים מחדשים הגבהות. ומפני שקרבן העולה הוא בא מצד שהאדם מלך בתחתונים, והעולה הזאת היא על מוקדה, שהאדם מודה שאין חשיבות אצל השם יתברך, לכך מכפר לו השם יתברך חטא הרהור הלב, שבא מכח גבהות.