דרשת שבת הגדול · פרק ט״ז, ט׳

ויש לפרש עוד כי מה שאמר "זאת תורת העולה היא העולה" כפל לשון, כי הגבהות ו"היא העולה" בא על ידי שנים; האחד, כאשר יש לאדם אכילה ושתיה וכל תאוות הגוף. והשני, כאשר יש לאדם כל חמדת לבו. כי כאשר הגוף הוא בטוב, והיינו כאשר יש לו רצונו באכילה ושתיה וכל דבר שהוא הנאתו. השני הוא כאשר* נפשו יש לו כל חמדה מעושר, וכיוצא בו מהדברים* שהם חמדת לבבו. כי אלו שני דברים הם גבהות הגוף וגבהות הנפש. ושניהם נרמזים בכתוב אחד, שאמר (דברים ח, יב) "השמר לך פן תאכל ושבעת", וזה אמר כנגד שהגוף הוא בטוב. "ובתים טובים תבנה וישבת וצאנך ובקרך ירביון וכל אשר לך ירבה" (שם פסוקים יב-יג), דברים אלו הם חמדת לבבו. ואמר אחר כך (שם פסוק יד) "ורם לבבך ושכחת וגו'", הרי הגבהות הוא בשני דברים אלו. וכאשר האדם הוא בגבהות באלו שני דברים, מתחדש מזה לאדם הגאוה, והוא בא לידי הרהור. ולפיכך כאשר היו נמשכים בניו של איוב אל אלו שני דברים, דהיינו שהיה טוב לבם במשתה היין, וגם היה להם המלכות, או שנשאו נשים, וזה הלב חומד, כי חמדת לב אשה, היה ירא פן רם לבבם והיו מהרהרים.