ונראה כי בית* שמאי דסברי כי די בשלשה* חוטין, הולכים לשיטתם בפרק קמא דר"ה (טז:), תניא, בית שמאי אומרים*, שלש כתות הן ליום הדין; אחת של צדיקים גמורים, ואחת של בינונים, ואחת של רשעים גמורים. של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא. של רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם, שנאמר (דניאל יב, ב) "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם* ואלה לחרפות לדראון עולם". בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנאמר (זכריה יג, ט) "והבאתי את השלישית באש", ועליהם אמרה חנה (ש"א ב, ו) "ה' ממית ומחיה וגו'". ובית* הלל אומרים, "ורב חסד" (שמות לד, ו), מטה כלפי חסד, ועליהם* אמר דוד (תהלים קטז, א) "אהבתי כי ישמע ה' את קולי". ומעתה לבית שמאי שאין הבינוני בכלל הצדיקים, שהרי יורד לגיהנם*, ואינו בכלל הרשעים, שהרי עולה, ולכך הבינוני הזה עושה הבדל בין צדיק לצדיק ובין* רשע לרשע, ולפיכך די בשלשה חוטין בלבד. אבל לבית הלל הבינוני הוא כמו צדיק, מפני כי רב חסד הוא, ולכך צריך ארבעה חוטין, שהרי צריך לעשות הבדל בין רשע לרשע, ובין צדיק לצדיק, וכל אחד הולך לשיטתו. ולדידן שאין תכלת, מספר ארבעה חוטין באים לומר שיש ארבעה הבדלים, כי החוט מורה הבדל כמו שאמרנו, ולפיכך אף על גב שאין תכלת, יקח ארבעה חוטין.
דרשת שבת הגדול · פרק י״ד, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Derashat Shabbat Hagadol, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2022
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך דרשת שבת הגדול, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
