דרשת שבת הגדול · פרק י״ג, ט׳

אבל הענין כמו שאמרנו, כי נקרא כל הדור כמו אדם אחד. ומביא ראיה שאין האחד נוגע במוכן לחבירו, כשם שאין אבר אחד נכנס בגבול חבירו. וידוע כי המלך דומה כמו הלב באדם, וממנו מתפשט החיות לכל האברים, והלב הוא אחד באדם. ומעתה כיון שאין האחד נוגע במוכן לחבירו מטעם כי נחשבים כמו איש אחד, ודבר* זה לא שייך במלכות, כי כמו שהלב הוא מיוחד, וכל האברים מקבלים ממנו החיות, כך המלך מיוחד, וכל העם מקבלים ממנו חיותם. ואם כן יש לומר כי המלכות נוגעת בחברתה. ועל זה אמר כי אין מלכות נוגעת בחברתה, כי המלכים והפרנסים והמנהיגים שיצאו מאדם הראשון נחשבים כמו אדם אחד, והמלכים והפרנסים וכל המנהיגים* נחשבים כמו אברים, כל אחד לפי חשיבותו יש לו אבר חשוב. וכן אמרו במדרש רבה בפרשת כי תשא (שמו"ר מ, ג) "ראו קרא ה' בשם בצלאל וכו'" (שמות לה, ל). ולפיכך כמו שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, כך אין המלכות נוגעת במוכן לחברתה. וכל הדברים למדנו מן השערות שבאדם, שכל אחת יש לה יניקה בפני עצמה, ואין שתי שערות יונקות מגומא אחת (ב"ב טז.). ולפיכך אמר ש"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא", ודבר זה מבואר. ולפיכך מה שצוה בתורה על הרבית הוא מהשגחת השם יתברך על האדם, כמו שהשגיח על החִיוּת בבריאת האדם. ולפיכך מזכיר אצל רבית יציאת מצרים (ויקרא כה, לח), כי מן יציאת מצרים למדנו השגחת השם יתברך על הברואים, שלא עזב אותם.