דרשת שבת הגדול · פרק י״ג, ג׳

ושני שמות יש לו; (ויקרא כה, לז) "כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וגו'". ואלו שמות מורים איך נכסיהן של אלו מתמוטטין. כי הנושך ראוי אל זה מצד הנשיכה כמו שאמרנו, כי דבק בכח הנחש שהוא נושך, וזהו כלפי הלוה שאותו הוא נושך. ו"מרבית" כלפי המלוה, שהוא מרבה הונו בתוספת, וכל תוספת שאינו ראוי כנטול דמי. ולא כנטול אותו דבר בלבד, שהרי אמרו (חולין נח:) יתרת כנטול דמי, והבהמה נטרפת. ואם יש לבהמה חמש* רגלים, כנטול דמי, רצה לומר כאילו חסירה רגלים, ואין לה רק ב' או ג' רגלים, והיא טריפה, כי כל תוספת חסרון הוא, ולכך נכסיו גם כן מתמוטטין. וזה שאמר הכתוב (משלי כח, ח) "מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו", והלא נשך היינו תרבית כדאמרינן בריש איזהו נשך (ב"מ ס:), ובתורה לא כתיב "נשך ותרבית" רק לעבור בשני לאוין (שם), ואם כן למה כתב "מרבה הונו בנשך ותרבית". אבל אמר מצד הנשך שהוא אל הלוה, ותרבית שהוא אל המלוה, "לחונן דלים יקבצנו", היינו לדלים מן המצות, כדמפרש בפרק איזהו נשך (ע:), כי הנשך ותרבית מצד שניהם ראוי שיהיה ממונו נאבד. ומזה תראה מה שהקשו בתוספות כדמשני בגמרא (ב"מ ס:) כי לכך כתב "נשך ותרבית" לעבור בשני לאוין, והקשו בתוספות (שם ד"ה למה) אם כן למה לא כתב לשון אחד. דזה לא קשיא, שהכתוב בא לומר כי אל המלוה נקרא "רבית" ואל הלוה "נשך", וללמד לך כי נכסיו מתמוטטין מצד שני דברים, ומפני כך הפורעניות מוכן לבא ביותר. וגם כי כאשר הוא מצד שנים, מצד הנשיכה ומצד הרבית, לכך מתמוטט ואינו עולה לעולם (ב"מ עא.), כי זה גורם הכפל, כמו שני קשרים זה על זה, שלא יוּתר הקשר הזה.