וזהו שהשם יתברך השגחתו על האדם, שהוא השפל. וזהו שאמר אחר כך (תהלים קמד, ה) "ה' הט שמיך ותרד", כי אתה בעליונים, והאדם בתחתונים, אשר הוא שפל, ומדת השם יתברך לשכון את דכא, ולכן "הט שמיך" לעזור אל האדם "ותרד". ודוד עצמו רמז זה שאמר (שם פסוק ד) "ה' מה אדם", כלומר כי שם המיוחד אשר מורה על עצמו, הוא במספר "מה", יו"ד ה"א וא"ו ה"א במספר "מה". וזה מפני כי אין לדעת עצמו יתברך, לכך השם הזה מספרו "מה", כי לשון זה נאמר כאשר לא ידע מהותו, כמו שכתוב (שמות טז, טו) "ויאמרו בני ישראל מן הוא כי לא ידעו מה הוא". הנה הדבר נקרא "מה" כאשר מהותו לא נודע. והאדם נקרא "מה" מצד אחר, שאין בו דבר, ובזה הבחינה האדם דומה לו. ולפיכך השם יתברך שכינתו את דכא, כי מי יכיל את כבוד ה' ורוממותו, כי הוא יתברך הכל, שהרי אין לו תואר בשביל זה, עד שנאמר עליו שהוא "מה", ואצל מי ישכון, רק אצל דכא שהוא "מה", והוא אדם, ובזה לא יוגבל שכינתו יתברך על האדם*, כי לא יתואר האדם בדבר מיוחד.
דרשת שבת הגדול · פרק י׳, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Derashat Shabbat Hagadol, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2022
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך דרשת שבת הגדול, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.