עקידת יצחק · פרק צ״ז, ט״ז

והנה אחר שגמר המצות אשר מדרכן לבא ליד האדם מיד בבואו לכלל איש יזכור אותן שמדרכן לבא לידו אחר התחזקו יותר באנושות והם ענין המלחמות והדברים הנמשכים להם ואמר כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע כי יהי' בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה. ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגומר. והכונה כי לפי ששם בשעת הסכנה הם צריכים שתדבק בהם ההשגחה האלהית באופן חזק אם להצילם ואם לתת אויביהם לפניהם הנה לזה צריכין לישמר יותר מכל דבר רע וזכר שני ענינים הכרחיים קל וחומר לכל מה שיתלה ברצונו ובחירתו. האחד טהרת הבעל קרי אע"פ שהיא טומאה באה שלא מדעתו ראוי שיטהר מיד ממנו ולא יהי' בתוך המחנה בעודו טמא. והשני הוא מפני הטנוף הנולד מהצרכים ההכרחיים שצריכים מקום מיוחד חפירה וכסוי ונתן הטעם כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה וגומר. כמו שכתבנו. ומזה תלמד שיהיו מחניך קדוש בכל הדברים החמורים הנתנים לבחירתך באופן שלא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וכבר הגיע מההשגחה האלהית שספק מזונם כל ימי היותם באהלים במדבר במזון הנבלע באיברים כדי שלא ישקצו את מחניהם בהוצאת המותרות ולא יצטרכו ליד ויתד לפי שאין הנשים והטף יכולין לעמוד על הענין ההוא ולא יסבלהו טבע הצניעות מה שלא היה כן במחנה המלחמה כי כלם אנשים. והנה לפי שמעסק המלחמה על תרוב ימשך שבי השבויים ובריחת העבדים לזה סמך לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. מה טעם אשר ינצל אליך מעם אדוניו. כלומר הדין נותן וכבר ראית מה שכתבנו בו בתחלה. וזה ידבר אפי' בעבד הכנעני הבורח לארץ ישראל מיד ישראל היושב בחוצה לארץ. ולפי שבהיותם במחנה המלחמות היה המנהג באומות להביא שם הקדשות להשתמש מהם אנשי המלחמה הרחוקים מנשיהם לזה היה המצוה להם להרחיקם מזה הפחיתות וההפקר המכוער ואמר לא תהי' קדשה מבנות ישראל ולא יהי' קדש מבני ישראל. והכוונה אפילו בכל מקום כי במחנה כבר הוזהרו מקרה לילה שהוא שלא מדעתם כל שכן שלא יראה בהם ערות דבר כלל ומהידוע שעקר הקדשות הזה הוא היות אשה בת ישראל מזומנת לביאת הפקר בלי חופה וקדושין כמ"ש רש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתחלת ספר קדושה ופירש אנקלוס חומרא יתירה היא שאף על פי שהיא אשה מיוחדת כיון שהכל יודעיך שאין לו בה קדושין הוא הפקר לעיני הכל והרי הוא חוזר לענין ההפקר הראשון. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו והנרא' בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לבית דין שלא יניח אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכי' בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב קחי כנור סובי עיר זונה נשכח' הטיבי נגן הרבה שיר למען תזכרי (ישעיהו כ״ג:ט״ז) כל אלו דבריו. ובזה נמלצו דבריו מאד במה שביאר שלא הוצרך הכתוב אלא לאזהרת ב"ד שבכל עיר ועיר שלא יניחו לשום אשה בת ישראל להפקיר עצמה ולהושיב קובה של זנות כמנהג הכותים או שום הפקר כלל והוא נכון מאד כי דברים הללו וכל כיוצא בהן כשיעשו בפרסום הקולר תלוי על צואר ב"ד ואם הם לא יחושו והרבים לא ימחו בהם העונש מוטל על כלם ומידם יבוקש בלי ספק. וכבר כתבתי בשער סדום הוא שער עשרים מה שראיתי שערוריה בענין הזה בדורות אשר לפנינו וכמה נתחבטתי עליו לפני פרנסי הדור ושופטיו בטענות נמרצות עד שנעש' בו צד תקון ואם הוא מעט. והנה הרב המור' הפליג בגנאי זאת העביר' בפרק הנזכר למעלה מלבד מה שיהי' שם מעירוב הזרע ובלבול הנחלות ושאר מיאוסים אשר זכרם שם. ולהורות על מיאוס זה הפועל ותיעובו אמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם. כי שני הענינים הם שוים בפחיתות ומיאוס. ולפי שצורך המלחמות שזכר ראשונ' יביא האנשים לצורך ממון וללות מזולתם דגן תירוש ויצהר וכיוצא כמו שנמצא הענין בימי נחמיא התרשתא נאמר שם (נחמי' ה') ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם ויש אשר אומרים אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב ויש אשר אומרים לוינו כסף למד' המלך שדתינו וכרמינו לזה סמך לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל וגומר לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. ואמר כן לעבור על המלוה ברבית לישראל בעשה ול"ת כי לנכרי תשיך היא מצות עשה מצד שהיא לאו הבא מכלל עשה לנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך (ב"מ ע':) ולאחיך לא תשיך כמשמעו הרי עשה ולא תעשה. והוא מ"ש לנכרי תשיך זו מצות עשה וחלילה שיהי' מצוה לתת לנכרי לרבית שהרי אמרו כספו לא נתן בנשך (תהילים ט״ו:ה׳) אפי' לגוי (מכות כ"ד.) ועל דרך הפשט הוא כמו את הנכרי תגוש ושניהם כמו שפירשנו כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך וגומר (דברים ט״ו:י״א) לומר שאם יעלה בלבו דבר של יוהרא קפיצת יד או נגישה וכיוצא שכבר יוכל לנהוג בהם בנכרים ושלזה ראוי שיתרחק ממנהגם עם אנשי עמו ואמר למען יברכך יי' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה שהברכה מצויה מצד ההשגחה כאשר תצוה להרחיק התועלות הרגילות לבא מפאת ההשתדלות. ולפי שבעת המלחמות נודרים נדרים ונדבות כמו שאמר וידר ישראל נדר לאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳). וכן ביפתח אמר וידר יפתח נדר ליי' ויאמר אם נתון תתן וגו' והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום וגומר (שופטים י״א:ל״א). לכן אמר הכתוב כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו וגומר. והכוונה כי דבר הנדר והנדבה על כל פנים ידרשנו יי' ממך מצד שהיית חייב בו אף בלא נדר והוא נפרע ממך מדעתך ושלא מדעתך וחטא איחור הנדר ישאר בהוייתו. וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא הנדר אע"פ שלא תנצל מהתשלומין על אשר גמלך כל טוב כך שמעתי והנאני: מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך (ג) אמר שבמוצא שפתים יש שתי מצות האחת האיסור והמניעה מעשות כענין שבועת בטוי להרע או להטיב להרע לעצמו או להטיב לעצמו והשנית מה שיהי' בקבלתו עליו לעשות דבר מצוה או לתת מממונו להקדש או לעניים וכדומ'. והנה על הענין הראשון אמר תשמור. כי השמר. פן. ואל. היא לא תעש' (שבועות ד'.) ועל השנית אמר ועשית. ועל ביאורם אמר על ראשון ראשון כאשר נדרת ליי' אלהיך נדב' אשר דברת בפיך. כי הנדר הוא הבא על המניעה כמו שאמר כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳) אמנם הנדבה הוא על קבלת המעש'. ושיעור הכתוב מוצא שפתיך תקיים בין למניעה בין למעש'. למניעה כאשר נדרת ליי' אלהיך. למעשה נדבה אשר דברת בפיך. ולפי שבשעת המלחמות הותרה השחתת האילנות ועקירת הנטיעות כמו שאמר וצרת עליה (דברים כ׳:י״ב) בכל מיני צרה (ספרי פ' שופטים) לזה סמך בכאן כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגומר: כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וגו'. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים בעת המלחמות אבל ראוי שישמור כל אדם כרם רעהו שדהו או קמתו שלא לאכול מהם אפי' שיהא שכיר שם למלאכה כי אם שיהי' בזמן הקציר או הבציר שאז נותן אל כליו של בעל הבית ואז הוא יכול לאכול כנפשו שבעו ואל כליו לא יתן וכן לא יניף חרמש וגומר. וכלפי מה שאמר בראשונה כי תצא למלחמה וגומר וראית בשביה אשת יפת תואר וגומר. וסוף והיה אם לא חפצת ושלחת' לנפשה, אמר בכאן כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. יבאר שהשלוח ההוא יהא בגט כשר ומדוקדק כדת משה וישראל יספיק לעקור הקדושין שהיו ביניהם כדי שתוכל להיות לאיש אחר ואסר אותה לראשון אחר שיצאה והית' לאיש אחר שאם לא כן היה עקר סחורות האנשים הפחותים בחלופי מטותיה' ותמלא הארץ זמה ולזה אמר כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. שח לי חכם אחד כי אחד מחכמי הגוים בראותו היהודים שואלין ודורשין גט מיד איש יהודי מומר והוא היה מסרב לגרש האשה היהודית ששאל לו למה יבקשוהו ממנו כי אחר שיצא מדתו ראוי להם להחשיבו כאלו אינו והרי אשתו ראוי' להחשב כאלמנה לכל דבר ואמר שהית' תשובתו אליו כי לא באה עליו המרה עצמית אלא מקרית כלומר שנוי השם או שנוי השכינה שאין בידו להמיר עצמותו באשר הוא יהודי. אמרתי לו התשוב' הזאת היא אמתית לפי דתנו והיא מאמרם ז"ל (סנהדרין מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא אבל אינה יכולה להכנס באזני הגוי החכם שיש לו להשיב שאין עצמות כעצם הדת ואין מהות כמהות האמונה ואחר שיצא מכללה הרי אינו אדם לפי שרשיה כ"ש שאינו ראוי להקרא יהודי ואם כן כבר נשתנה שנוי עצמי מחי למת או ממת לחי וכן הוא מאמרם ז"ל גוי שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות ס"ב.) וכן משפטם בזה. אמנם מה שנרא' לי להשיב בכדומה כדי שיכנסו הדברים באזניהם הוא כי בחבור האשה לאדם יש שלשה ענינים, האחד הוא להם כבעלי חיים בלתי מדברים והוא ענין המשגל להולדה. והשני הוא מיוחד למין האדם בכלל והוא ייחוד האשה הידועה והמיוחדת לאיש אחד לבדו ואיסורה על כל שאר כדי שלא לערב הזרע כי בזה הענין מהייחוד הושוו כל אומות העולם זולתי אם נמצאו מדבריים נחשבים כבהמות נדמו. והענין הג' שיהי' הייחוד ההוא מתקיים באופן מה מיוחד מזולתו וזה יהיה להם מצד היותו בעל דת כי תורת משה נתנה בזה אחד מג' דרכים כסף ושטר וביאה ודת הנוצרים בנטילת ידים וכיוצא וכל אחד מהאומות כפי חקם. והנה זה האיש אשר המיר הדת לא הסיר בזה חוזק הייחוד אשר לאשה אצלו שהיא זקוקה לו מצד שהם אדם לא מצד שהם יהודים ולזה אע"פ שהומר עדין הוא באישיותו ולזה חוייבת לבקש ממנו פיטור. אמנם נבקש שיהי' גט כשר כדת יהודים לפי שהיא יהודית ולא תתגרש כי אם בגט כשר לפי דתה וכן מענין המלחמות הוא מה שאמר כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו וגו'. וכן בהשחתות המלחמות שייך מה שאמר לא יחבל רחים ורכב וגומר. וכ"ש כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו כי זה הותר בעכו"ם בשעות חירום המלחמות אבל בישראל לא: