עקידת יצחק · פרק צ״ז, י״ז

והנה אחר שסדר הדברים האלה הנמשכים אל עסקי המלחמה שכלם באים ליד האדם בעודו בימי תנועות הבחרות והמיותיו כמו שאמרנו נעתק אל הענינים הנמשכים אליו בבואו בימים והיותו שוקט על נכסיו מנהיג ביתו ובני עירו. ולפי שהבטלה וישיבת המרגוע על הרוב מביאות לידי דבור לשון הרע בזולת לזה התחיל השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו'. לפי שהוא נודע שעקר מה שהצרעת בא הוא על לשון הרע כמו שאמר זאת תורת המצורע המוציא שם רע (ערכין ט"ו:) וכבר נתייחדה הפרשה ההיא לזה ואין צריך להאריך והוא עצמו מה שביאר היטב בסמכו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו': כי תשה ברעך משאת מאומה וגו'. הוא דבר מיוחד אל העשיר הנושה בעם מתוך עסקיו שלא יבא אל בית הנושה לעבוט עבוטו גם שאם איש עני הוא לא ישכב ועבוטו עמי אם הוא כסות לילה ואם הוא כסות יום כבר צוה בפרשת משפטים עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כ״ב:כ״ה) וכבא השמש תקחנו ואמר ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה וגו' (שם) ירצה שהוא אינו משתמש אלא בשלו והוא מחזיק לך טובה עליו וגם שתשא ברכה מאת ה'. והנה החוקר מפרק העשירי מהחמישי מספר המדות כתב זה לשונו כי אם אחד לא ישיב העבוט מרצונו כי אם מיראה לא נאמר שעשה מעשה צדק כי אם במקרה. ואם כן יאמר בכאן שיעשה מדעתו ורצונו באופן שיקרא שמו על המעשה ויחשב לו לצדקה וחז"ל אמרו צדקה למה אלא מכאן שב"ח קונה משכון (קידושין ח':) ומה שכתבנו על דרך הפשט הוא הנכון. לא תעשוק שכיר עני ואביון וגו' ביומו תתן שכרו וגו'. גם זו מצוה מיוחדת אל העשיר ופירש שיש בעכוב השכירות שני דברי' בהפך מה שיהיה בהשבת העבוט. האחד שיקרא עליך אל ה' כמי שגוזל את שלו הפך מה שיהיה מגמילות החסד בהשבת העבוט ומה שכבר היה ממושכן בידו עד זמן הפרעון. והשני כי יהיה בך חטא הפך מה שאמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך. אמנם מה שאמר אחר זה לא יומתו אבות על בנים וגו' וכן לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה הם מצות מיוחדות אל העשיר מצד היותו שר ושופט כי יזהירנו שלא יפקוד עון אבות על בנים ולא עון בנים על אבות גם שלא ימית על פי קרובים גם שלא יטה משפט האומללים ולא יחבול בגד אלמנה כמו שממשכנין לאיש ואף שתהיה עשירה לפי שמשיאה שם רע בהשבת העבוט אם יום ואם לילה ואמר וזכרת כי עבד היית וגו'. על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה לפי שהוא קשה לקבל שיהא נושה באלמנה עשירה ולא יכול לחבול בגדה ולמשכנה. והנה לפי שמשפט גר ויתום והאלמנה מאת העם הם לקט שכחה ופאה כמו שאמר בכלם לגר ליתום ואלמנה יהיה סמך כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וגו'. כי תחבוט זיתך וגו' לגר ליתום וגו'. כי תבצור כרמך וגו' לגר ליתום וגו' וזכרת כי עבד היית וגו'. וכאלו כל הדברים האלו הם בכלל לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה והמונע מהם כאלו גוזל משפטם. וחזר אל עניני המשפט ואמר כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם ביך הכות הרשע והפילו השופט וגו'. (יא) כבר אפשר שיהיה הריב ביניהם על דבר שהנתבע חייב עליו מלקות כגון אם תבעו התובע שבא על בתו או אחותו שהנתבע עליה בלאו כגון שהיתה שומרת יבם או גרושתו אחר שנתקדשה לאחר או שהיא ממזרת וכיוצא או שהוא עליה בכרת ונתברר שעבר במזיד והתראה שמלקין אותו בבית דין וכבר יהיה זה דומה ללא תחסום שור בדישו שהוא לאו שיש בו מעשה ולא נתק לעשה (מכות ט"ו.) ובספרי (פ' תצא) מי גרם לזה ללקות הוי אומר מריבה ומדיני הדיינים הוא מה שאמר כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם וגו'. כמו שכתב ועלתה יבמתו השערה וגו'. וקראו לו זקני עירו וגו'. והנה לפי שמצות היבום היתה לתועלת המת ופדיון נפשו כמו שנראה ממעשה תמר והיה משפט גאולתו מוטלת על אחד מאחיו והוא הראוי לגאול את גאולתו לזה תלה הכתוב הענין ברצונו ואם לא ירצה כבר הותרה היבמה לזר כשתחלוץ רגלו כמשפט. ולזה ראתה תורה כי אחר שתחלוץ אותו ותרוק בפניו תאמר עליו ככה יעשה לאיש אם לא יבנה את בית אחיו כי ודאי הוא חרפה וקלון לו שתטיל התורה עליו גאולת אחיו והוא לא יחפוץ לגאל וכן אמר ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כלומר בית המתנכר לאחיו ולא רצה להקים שמו בישראל ומהמין הזה עצמו מה שסמך כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה וגו' וקצותה את כפה וגו'. (יב) והכוונ' שאם בתואנת ההצלה מההכאה שלא היתה בה סכנה כי על כן תארם באחים כמאמר איש ואחיו היא תחזיק במכה ממקום שהיא סכנה לו שיצילוהו מידה עכ"פ אפי' יצטרכו לקצות כפה על זה אפי' בנפשה שנא' לא תחוס עינך ומ"ש ר"י בספרי (פ' תצא) לא תחוס עיניך מה להלן ממון אף כאן ממון זה חוייב שיובן כשהזיקה באחד מאיבריו כעדים זוממין אף אם המיתה ודאי תומת שהרי עדים זוממיו אם העידו על הנפש והוזמו קודם שיעשו הדין על פיהם נהרגין. והנה גם כן מה שאמר לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן וגו' לא יהיה ביתך איפה ואיפה וגו'. אבן שלמה וצדק וגו'. בפשוטו יכוין לדבר עם האדם מצד מה שהוא עשיר נושא ונותן בסחורות הנמכרות והנקבות במדה במשקל ובמשורה ועם בית דין להכריח ולכפות על כך כי עליהם לחקור ולדרוש על זה כדאיתא במסכת בתרא (פ"ט:) וגם רומז אל השופט שישוה משקלותיו במשפטיו ושלא יתחלף שקול דעתו לחלוף האנשים מקורבא וריחוק ושנאה ואהבה או מנקלה לנכבד וכיוצא ולזה אמר למען יאריכון ימיך וגו'. כמו שאמר צדק צדק תרדוף למען תחיה וגומר (דברים ט״ז:י״ט-כ׳). והעד הנאמן מה שחתם כי תועבת יי' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול הרי דתרויהו איתנהו. וכן אמר בפרשת קדושים לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה כמו שכתבנו ואמרו חכמינו ז"ל (תורת כהנים פרשת קדושים) מלמד שהדיין המקלקל את הדין נקרא עול שנוי ומשוקץ וכו' שנאמר כי תועבת יי' כל עושה אלה כל עושה עול וכן יש בכלל שווי המדות האנושיות בכללם שלא ימצא בהם אבן ואבך גדולה וקטנה על דרך שאמר החכם אבן ואבן איפה ואיפה תועבת יי' גם שניהם (משלי כ׳:י׳) כמו שנתבאר עם הכתובים הסמוכים בפרשת המחזה שער י"ז דרוש משם. וכן גם כן מצות זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם וגומר מצוה מוטלת על בית דין הגדול או על המלך כמו שנראה מענין שאול. ובפרשת עמלק שער מ"ב ביארנו יפה פרשה זו (יג) ונתן טעם למה שצוה בכאן והיה בהניח יי' אלהיך לך וגו' תמחה את זכר עמלק אחר שנא' שם מלחמה ליי' בעמלק מדר דר (שמות י״ז:י״ד) זהו מה שראיתי לכתוב באלו הפרשיות המעולות מלחמת רשות וסופן מלחמה חובה ראשיתן במלחמה המוטלת עלינו ואחריתך במלחמת יי' אשר עם עמלק אויבנו ראשית צרינו ולוחמינו ומפלתו תהיה סוף וקץ לכל צרותינו תחלה וראש לישועתינו והצלחותינו אשר לא יסורו לעולמי עולמים. ודי בזה לכוונת זה החלק: