עקידת יצחק · פרק פ״ז, ו׳

ובמדרש (דברים רבה פ' שופטים) פרשת כי תצור על עיר חביב הוא השלום שהקב"ה נתנו לציון שנאמר שאלו שלום ירושלם וגו' יהי שלום בחיליך וגו' (תהילים קכ״ב:ז׳) ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לשמים שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳). דבר אחר חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לקרובים ולרחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט). ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כ״ה:י״ב). דבר אחר חביב הוא השלום שלא נתנו הקב"ה לרשעים שנאמר אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מ"ו). דבר אחר חביב הוא השלום שבקש הקב"ה לברך את ישראל ולא מצא כלי מחזיק כשלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כי באמרם שהקב"ה נתנו לציון כוונו לירושלים של מעלה המכוונת תמיד בפיהם ובמשליהם שהיא על ירושלם של מטה. ואמור שגדול וחביב הוא השלום שהקב"ה נתנו במציאות עולם המלאכים כי זולתו אי אפשר להתקיי' אם באישיותם ואם בכללם כמו שאמרנו. והוא מה שביארוהו משני הכתובים שהביאו ראיה מצד מה שיורו שא"א להתקיים מציאות זאת העיר כלילת יופי על שלמות מצבם כי אם כשישליו אוהביה והם הנמצאים העליונים היושבים בה והוא השלום המחוייב להמצא באישיהם גם כשיהי' שלום בחילה שלוה בארמנותיה והוא השלום המתווך בין כללם שהם אנשי החיל המנהיגים והמעמידים הארמונות והבית שלו. ועל העולם האמצעי אמר חביב הוא השלום שנתנו הב"ה לשמים. וראיתם נכונה באומרו המשל ופחד עמו וגומר כי בזה הזכיר ענין רבויים וחילופם בהמצא להם שני ענינים מתחלפים. האחד מצד שכלם. והשני מצד חמרם ועל אשר משכלם אמר המשל כי הם מציירים מעלת סבתם ורוממותו ית' ומורים לו הממשלה הטבעית המחוייבת לעלה על העלול. אמנם מצד חמרם הם מרגישים בעצמם פחד ורתת מההפסד המעותד לכל הווה מצד חומרו כי מזה הצד שולח עליהם מאמר כי שמים כעשן נמלחו (ישעיהו נ״א:ו׳) אלביש שמים קדרות וגומר (שם נ') וכיוצא וכבר זכר המשורר שני אלו הענינים כדומה לזה באומרו שאו שערים ראשיכם וגומר שאו שערים ראשיכם ושאו וגומר (תלים כ"ד) כאשר כתבנו בשער הראשון. ואיך שיהי' על הסכמת שני הענינים וחבורם יחד בכל גרם וגרם מהם אמר עושה שלום במרומיו. אמנם על העולם השפל בכללו אמרו חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לרחוק ולקרוב והוא מאמר בתכלית הדיוק כי באומרו הרחוק והקרוב כונו שני חלקיהם המתחלפים תכלית החלוף כלומר המדבר וכל זולתו מהנמצאים. וידוע הוא כי כל מה שהוא זולת המדבר הוא הרחוק בהחלט מהשלמות והמדבר לבדו הוא הקרוב ואמרו כי זה וזה יש להם מציאות וקיום במציאות היחס והשלום ביניהם ולא באופן אחר. ולפי שכבר היה המדבר כולל בעצמו כל מדרגת הנמצאים עד שלזה יקרא עולם קטן וכבר היה הוא רחוק מצד היולאניותו המורכבת ומחוברת מכלן וקרוב מצד צורתו. לזה מה שאמר הנביא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט) כי אומרו בורא ניב שפתים שוה לאומרו בורא חי מדבר בכלים גשמיים כי לקיומו הוצרכו שני מיני השלום כי על ידם יתקיים ורפא ירפא מכל החסרונות אשר יתרגשו עליו ולכל אשר אתו ואת כל. ולפי שכבר יגיע משלמות זה הקרוב חוזק השלום וההסכמה בינו לבין אלהיו וההתעצמות כדמות אלהים וצלמו שיעור מה שיספיק למשול ולרדות בכל הנמצאים עליונים ותחתונים כמו שנתבאר לזה סמכו למאמרם זה חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס בשכרו שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום כי מזה המין מהשלום היו כל הנסים שנעשו לפנחס במעש' ההוא ולכל כיוצא בו כמו שכתבנו שם אמנם לזמרי וסיעתו העוברים התורה ומפירים את בריתה ברית החיים והשלום הנה אין שלום אמר ה' להם. ולזה השלימו מאמרם בזה כלומר ענין משובח הוא השלום שאין צריך עונש אחר לרשעים זולת סלוקו מהם כי יאסוף מהם שלומם ורשעים עוד אינם ואם ישנם יסובו עליהם כל מיני פורעניות המחוייבים לבא להם לבלתי שמירת יחסם אשר עמהם כי על כן יופר השלום אשר לכל זולתם עמהם וכופר בריתו מהם ויותרו הקשרים אשר בינם לבין אלהיהם ויסכרו ארובות שמיו מהוריד עליהם שפע השגחתו ואת הרע יקבלו מאתו ואת הטוב לא. הוא מה שאמרו הנביא בשם הכנסיה כאשר נפלו על הרעות ותקראן אותם כאלה אמר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג׳:י״ז) התודה כי לסבה שזנח ישראל טוב השלום והסכמת היחס אשר היה לו לשמור ולקיים בינם ובין אלהיהם נסתלק מהם ג"כ השלום וההסכמה אשר בין הסבות והמסובבים שהם הנמצאות המגיעות אליהם השפע ממעלה ונשה טובה ואומר אבד נצחי ותוחלתי ה' (שם) כי בהפסיק הסכמת ב"ד של מטה תפסק ג"כ הסכמת ב"ד של מעלה. ומעתה מה אוחיל עוד לה' כי לא יקוה עוד הטוב והשפע הראוי לבא ממנו אל זולתו עד שכבר יאמר בעבור זה שאף מהמלאכים הקרובים אליו יפיר את שלומו כי לא יקבלו ממנו השפע הראוי לקבל להשפיע על זולתם עם שהמלאכים לא חטאו בשלומם והוא הדבר המופלא שהזכירו ישעי' באומרו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) אמר כי אפי' ברית השלום הנקשר עם המלאכים הותר וקבלו מהמניעה והחסרון בכל פעולותיהם עד שייחס למרר בבכי תחת היותם בשמחה ועונג בהיות העולם על שלמותו. והנה להיות האדם וישראל קרויין אדם הוא המוליד השמחה והעצב בכל כמו אלה הענינים הפליגו חז"ל להזכיר ביטול כל הבריתות על סדר המערכות אשר זכרום במאמר הנזכר או קרוב אליו מאד והוא אמרם (איכה רבתי פ"א) על בכה תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳) בוכה ומבכה להקב"ה עמה שנאמר ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וגומר (ישעיהו כ״ב:י״ב). ד"א בוכה ומבכה חמה ולבנה וככבים עמם שנאמר שמש ירח קדרו וככבים אספן נגהם (יואל ב׳:י׳). דבר אחר בוכה ומבכה שבעי' אומות והם אותם שבעים פרים שהיו מקריבים בחג כנגד שבעים אומות כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם. ועתה ראה כמה כונו מאמריהם אלו כלם זה לעומת זה. האמנה כי במה שאמר בוכה ומבכה להקב"ה עמם יש לבאר מה שאמרו חז"ל במסכת חגיגה (ה':) דאמר רב שמואל בר אויה משמי' דרב מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיהו י״ג:י״ז) מאי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לעכו"ם רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאותה של מלכות שמים ומי איכא בכיה קמי' קדשא בריך הוא והא אמר רב פפא אין עצבות לפני המקום שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי בראי הא בבתי גואי ובבתי בראי ליכא עצבות והא כתיב ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגומר שאני חורבן ביח המקדש דאפילו מלאכי השרר בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' (ירמיהו י״ג:י״ז). א"ר אלעזר שלשה דמעות אלו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן. והנה כדי לבא אל כוונת בעלי זה המאמר יש לדקדק בו קצת דקדוקים. האחד מה שיראה מהקושי והזרות ליחס אליו ית' הבכי והדאגה על זה השיעור שאם הוצרכה התור' והנבואה להשתמש בתוארים האלהיים אשר לא כדת לשכך אזן ההמון שירגישו מעלתו והשגחתו ויכלתו על האופן אשר יורגש להם הנה לא הותר ליחס לו יתברך תוארים ויחסים נבזים ושפלים מורים על אלו ההפעליות המגונות כמו שכתב כל זה הרב המורה פרק מ"ה ופרק מ"ו חלק א' ואיך לא נשמרו חז"ל מזה והמה מרו ועצבו את רוח קדשו בדבריהם אלו אשר זכרנו וכיוצא בהם ולא עוד שאמרו הא בבתי בראי וכו' שנרא' שמאמתין הענין כמשמעו. השני מה טעם אקשי תלמודא מדרב פפא לקשי קראי אהדדי. השלישי מאי אהדר לי' הא בבתי גואי וכו' דהא בפי' איתמר מעיקרא מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו ששם בוכה ואפ"ה אקשי ליה מ"מ. הרביעי היכי אקשי לי' ובבתי בראי ליכא עצבות והא איהו סבר מעיקרא דליכ' עצבות כלל: החמישי מאי קושיא מויקרא ה' אלהים וגומר דמאן א"ל דהאי קרא בבתי בראי כתיב. הששי מאי קאמר דאפי' מלאכי השרת בכו דמשמע כ"ש הקב"ה דבי' עסקינן. השביעי אמאי לא אמר מקום יש לו להקב"ה במסתרים שמו או זולתו. אמנם הנרא' בכוונתם הוא בעיני שרצו להעיר אזננו אל ענינים נכבדים מאד על אודות התארים האלהיים וזה כי אם נמנע מהתוארים העצמיים המחייבים לאל ית' ענין מה לסבה או לסבות שזכרם הרב המור' בהרב' מפרקי החלק הראשון מהמור' ולא הותר לנו כי אם השוללים הכוללים לבד הנה יש מין מהתוארים שלא יחוייב לו מהם שום שנוי ורבוי בעצמותו ית' כשיבחן בטוב ההשקפה והוא הנאמר בצירוף אל זולתו כי הוא יורה על ענין מה על הזולת ההוא לא עליו. דרך משל השמש עצם פשוט בלי שום הרכבה וכשיתיך השעוה ויקפיא המלח הוא מבואר היות זה לחליף החמרים לא לחלופו כלל כמ"ש הרב המור' פרק נ"ב חלק א' יותר בארוכה. וכן הדבר בו ית' כי הוא הפשוט בתכלית הפשיטות והוא הטוב האמתי אשר אין בו חלוף ושנוי כלל והנה האיש הטוב יקבל ממנו הטוב והאיש הרע יקבל ממנו הרע כי עצם הטוב הוא היות רשע ורע לו כמו שעצם הרע יהי' בהפך והנה הכל הוא טוב בהשקפה אל עצמו אמנם לחלופם זה קבל הטוב לעצמו וזה הרע לעצמו. ובמשל הזה עצמו הליץ אותו המשורר באומרו כהנדוף עשן תנדוף כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וגומר (תלים ס"ח) וזה כי שמש ומגן ה' צבאות והרשע הוא כדונג אשר המס ימס מפני נצוציו. אמנם הצדיק הוא כדבר שמתחזק ומתקיים בו ולזה לא די שלא יקבלו ממנו הרע אבל שישמחו וישישו בשמחה לפניו הרי שהתואר הצרופיי הזה לא יחייב לו יתעל' לא רבוי ולא שינוי בחלוף המקבלים ורבויים. וכבר המשילו החכמים זה לאדם העומד אצל העמוד פעם לימינו ופעם לשמאלו והעמוד לא זז ממקומו כמו שהביאו החכם בהקדמת המאמר הג' לאלהיות. וגם המשורר כוון אליו באומרו ואומר חלותי היא שנות ימין עליון (שם ע"ז) והכונה שאם נרגיש שנוי במצבנו אצלו ית' פעם אנו עומדים לימינו כבנים האהובים אליו ופעם לשמאלו כעבדים המרוחקים מאדוניהם אמרתי כי זה חולי שלי הוא לא שנוי בו ולא בימינו חלילה. וכבר נתבארו עמו הכתובים הסמוכים בשטר נ"א. ועל זה האופן נתבאר שעם שכבר נתאמת שאין שום מקום לצייר ולשער אשר לפניו יבא שום עצב דאגה ובכיה בשום צד יתברך מחוייב המציאות מחסרונות כאלו ומכל מיני הפעליות עלוי בלתי בעל תכלית עם כל זה מהבדלו המיוחד על כל אלהים שהוא היותו סבה ועלה ראשונ' לכל הנה יתחייב שיאמרו בו ית' אלו התוארים הצרופיים ולא עוד אלא כי המיוחסים לו השמחה והעונג גם הפכיהם במשלים קרובים. וזה כי כל עוד שימשכו ממנו ית' הטובות השלמות ויושפעו מלפניו המעשים המפורסמים לשלמות המקבלים אותם רצוני בהמצא השלום וההסכמ' בין הכתות תחתיות שניות ושלישיות כמו שאמרנו ראשונ' ועל דרך שאמר הכתוב והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) הלא אז תתעל' מעלתו לעיני הכל כי ברבות הטובה רבו מקבליה וכרובם כן ירבה השפע היורד מאתו יתעל' וכן יפרוץ וכן נתרבתה השמחה והעונג לפניו כמו שאמר ישמח ה' במעשיו (תלים ק"ד) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) וכל הכתובים הדומים וכבר קיימו וקבלו עליהם החוקרים שהוא יתברך שמח ומתענג תכלית השמחה והצהלה בעצמותו כמו שחוייב מעלוי המשיג ועוצם המושג ונעימות ההשג' כאשר נתבאר בי"ז ממה שאמר בטענה הי"א במאמר הג' לאלהיות: