עקידת יצחק · פרק פ״ז, ז׳

אמנם כאשר יגרום החטא בהפסד ההסכמה והשלום בין הכתות המקבלים ויחלש חוט החסד המשוך עליהם כשיעור הסבה המניעה וכל שכן אם תספוק להפסיקו לגמרי אז ודאי ישתנו אצלו אלו התוארים הצירופיים עד שיהפך אליהם ממשפיע אל לא משפיע וממטיב אל לא מטיב ובבחינת אלו יאמר עליו לפעמים חנון ורחום ולפעמים קנוא ונוקם ויאמר שהוא פעם שמח ופעם עצב מבלי שיגיע שום שנוי וחלוף בעצמותו כלל אבל היה מפאת המקבלים כמו שביארנו ממשלי השמש והעמוד וכיוצא והוא עצמו מה שאמרו חז"ל מהוספת הכח ומתשישותו בכ"מ (איכה רבתי פ"א) כמו שכתבנו אצל מבלתי יכולת ה' שער ע"ז ובפרשת המשכן שער מ"ח והוא עצמו מה שהורגל בפי החכמים לומר הדרך עלן והדרן עלך זיוך עלן וזיון עלך וכו' ומה שאמרו שהוא נכסף למעש' ידיו (ש"ר פ' ל"ו) כמוזכר סוף שער מ"ט. ודומה לזה נמצא במדרש (ב"ר פרשת ל') פרשת תולדות נח את האלהים התהלך נח (בראשית ו׳:ט׳) רבי יוחנן אומר משל לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו שלפניו. רשב"ל אמר משל לנשיא שהוא יושב וזקניו לפניו. על דעתיה דרבי יוחנן אנו צריכין לכבודו על דעתי' דרבי לוי הוא צריך לכבודנו. וידוע הוא כי ענין הצורך אשר המשיל לנשיא וזקניו הוא ליפות כחו לעשות גדולות ונוראות כענין הנשיא המפליא לעשות בעצות זקניו וחכמיו אשר הם לפניו כי על זה המשל נאמר התהלך לפני (שם י"ז) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (שם מ"ח). ואולם כאשר יגרום החטא להתיש הכח כמו שאמרנו הנה בו יתברך יראה אלינו ההפסק תחלה כי הוא המקור העליון ומזה חייב ביטול השמחה והעונג הדבקים אל התמדת הטוב וקיומו ובאו תחתיו העצב והדאגה והוא טעם בוכה ומבכה להקב"ה עמה כי אין העצב והבכי באלו המשלים רק ההבטל מהפעולות השלמות המענגות. וזאת עצמה כוונתם במה שאמרו מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו (ז) ירצו שעם שעל דרך האמת אין בכיה לפניו יתברך ולא שום צער ודאגה כי הוא מספיק בעצמו ולא יחסר לו דבר שעליו יחרה או יתעצב הנה עכ"פ יש שום מקום גורם שיש לפניו עצב ובכיה בשום צד ומסתרים שמו ולא שהמקום הוא במסתרים אבל קרא מקום העיון בזה הענין דק כלומר שיאמר זה בענין נסתר ומושג בעיון הדק והוא מה שנופל שם השנוי הצירופיי הנזכר ממיטיב אל לא מיטיב וממשפיע אל לא משפיע בבחינת המקבלים כמו שאמרנו. והנה להעלם מליצת במסתרים שמו דמשמע שהוא תואר המקום ולא עומק הענין הקשה עליו מאמרו על דרך הביאור (ב) אמנם הקשה מדרב פפא ולא מן הכתוב לשתי סבות האחת דקראי אהדדי לא קשו מדאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. והשנית מפני ההפרש שיש בין המאמר המחייב השמחה לשולל את העצב ורב פפא הוא השולל את העצב לגמרי במה שאמר אין עצבות לפני המקום משמע בשום צד וענין. והנה אז פירש כונתו הראשונ' באומרו במסתרי' שמו ואמר הא בבתי גואי והא בבתי בראי , (ג) והכוונה כי בעיון האמתי והמפורסם אין עצבות לפניו אמנם בעיון פנימי ובחינה דקה כבר יש מקום נסתר ליחסה אליו יתב' כביכול ומפני שיובן מזה שאין הכתוב מיחס זה היחס אלא כשיפרש עצמו שיאמר על דרך הנסתר חזר והקשה ובבתי בראי ליכא עצבות והא כתיב ויקרא יי' אלהים וגומר. (ד) כלומר בשלמא לרב פפא ליכא עצבות כלל והאי קרא לאו הקב"ה קאמר לי' אלא דברי נביא הם א"כ דברי תור' כלשון בני אדם אלא לדידך דאמרת קרא דוקא שלכך הקפיד לבאר ולומר במסתרים ללמד על העיון הדק ההוא (ה) אם כן אמאי לא דייק הכי כשאמר בתכלית הביאור ויקרא יי' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק ודאי היה לו לפרש דבענין נסתר קאמר ולא באופן אחר. ומשני שאני חרבן בית המקדש דאפי' מלאכי שלום בכו כי ענין ירושלים ובית המקדש גדול הוא מאד אצל הנמצאות הכוללות ויש לו קשר אמיץ וחזק בענינים העליונים כי בישוב ירושלם של מטה נתישבה ירושלם של מעלה וכן אמרו חכמינו ז"ל (תענית ה'.) אמר הקב"ה לא אבא בירושלם של מעלה עד שאבא בירושלם של מטה שנאמר בקרבך קדוש ולא אבא בעיר (הושע י״א:ט׳). והוא מבואר כי בהיות ירושלם של מטה בישובה ובית המקדש בבנינו וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם היו כל צנורי המערכות על סדרן והיה השפע האלהי יורד מהמקור העליון דרך הצנורות כלם וימלא כבודו את כל הארץ ומתגדל ומתקדש שמו בעולם ויתרבו בפי הכל התוארים הנפלאים האלהיים ובהעלותם יסעו ונעשו הכל כחרשים ואין שבחו של בורא עולם נזכר בפי כל בריה ורבה העזובה וערבה כל שמחה ובאו יגון ואנחה ולזה הענין הנפלא ככתיב הקב"ה לעצמו בכי ומספד וקרחה ולא חשש לדקדק ולומר במסתרים לפי ששנוי המגיע בעולם מהענינים הנזכרים הוא נסתר ומגולה כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פ' כי תצא) כל זמן שאין בית המקדש קיים אין הכסא שלם ולא השם שלם ואמרו (תענית ק"ז.) כל זמן שישראל בגלות שכינה בגלות שנאמר עמו אנכי בצרה (תלים צ) (א) ולזה לא הקפידו גם חז"ל לומר על זה הענין הכולל בוכה ומבכה להקב"ה עמה כי השנוי הצירופיי מבואר מאד בענין (ו) עד שאין צ"ל הוא יתברך שהוא הסבה הראשונ' אשר אליו יוחס הפסק השפע ראשונה מאלו המקבלים כי אפילו מלאכי שלום שהם אמצעיים להמשיך הטוב ממנו יתברך אל אשר תחתיהם בכו גם כן כי גם את הטוב ההוא לא יקבלוהו מאת האלהים ולא ישפיעוהו על זולתם ולזה לא יחוש בכאן להראות סתר הענין כמו בהשחתת העולם בכלל אמר ויתעצב אל לבו (בראשי' ו') ולא הקפיד והוא מה שביארו רבי שמואל בר נחמני באומרו מפני גאותה של מלכות שמים שכביכול במלכות שמים עצמה היתה השפלה ראוי לבכות עליה והוא קרוב הענין יותר ממי שאמר מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וכו' עם שהענינים קרובים ורבי אלעזר השלים באור הענין במה שאמר שלשה דמעות הללו למה אחת על מקדש ראשון וכו' כי המקדש הראשון בכאן הוא על דרך שאמר הכתוב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיהו י״ז:י״ב) והוא מקדש ה' כוננו ידיו בירושלם של מעלה כמו שאמרנו ראשונה. ומקדש שני הוא בית המקדש של מטה שמחרבנו נמשך הראשון ומחרבן שניהם נתחייב גלות ישראל ממקומם וראוי להוריד דמעות על שלשתן. הנה שנתבארו אלו המאמרים שהיינו עליהם וכלהו בשטה אחת נאמרו כי מה שאמרו בוכה ומבכה להקב"ה עמה הוא אסיפת שלומו על מה שנקרא מלך שהשלום שלו ומזה אמרו בוכה ומבכה למלאכי השרת עמה והוא כנגד השלום שנתן לירושלם של מעלה ואחר כן אמרו בוכה ומבכה לחמה ולבנה והוא סילוק השלום שנתן לשמים ואח"כ בוכה ומבכה שבעי' אומות והוא ביטול השלום שנתן לרחוק ולקרוב והכל לפי שלא נמצאו שם שלמים כפנחס שיותן להם ברית שלום אבל נמצאו עושי מעשה זמרי וכיוצא בו וחביב הוא השלום שלא נתן להם כמו שאמר ותזנח משלום נפשי נשיתי עובה (איכה ג׳:י״ז) כנזכר. ודוגמת זה עצמו אמר שם (איכה רבתי פ"א) בסגנון אחר: