עקידת יצחק · פרק פ״ג, ו׳

וצריך שנדע כי מהזכיות העצומות והשקולות אשר בם תמצא זאת הסגולה מהכרעה אל הכלל הוא ההמסר על דבר כבוד השם יתעלה על האופן ההוא אשר עשה דוד כי אשר כן יעשה הוא הפועל בעבור הטוב האמתי בהרחקת הענינים המדומים כלם עד כי מאס החיים הזמניים וישם נפשו בכפו לבלתי סבול חרפת הנפש ופחיתותה. וזה לשון החכם בז' מהד' מהמדות בסגולות האיש חיל אמר וזה אינו נכנס בסכנות ולא אוהב הסכנות להתכבד מעט. אמנם נכנס בסכנות בעבור דברים גדולים וכשיכנס בסכנות לא יחמול על חייו כי יראה כי אינו מחוייב לחיות על כל פנים. ראה דבריו טובים ונכוחים אלא שאנחנו צריכין להוסיף ביאור ולומר שזה שיראה שאינו חומל על חייו בזה הענין הנה באמת לא יעשה זאת לראותו שאינו מחויב לחיות על כל פנים אדרבא זה האיש החפץ החיים על דרך האמת והוא הקונה במעט מחיי שעה חיים אמתיים שאין להם סוף והחי יתן אל לבו שהוא בכלל מה שנאמר עליהם שאם ימות יחיה (ילקוט פ' בראשית) והרי הוא זריז ונשכר וודאי כשיעשה נס על יד איש כזה לא נעשה לצרכו כי למה לו חיים אלא לחזק ידי הרואים בהישרת האמונה כשהם ראויים לכך וכמו שהשיב החכם אל קיסר על נס דניאל חנניה וחבריהם אמנם כשלא יתחזקו בזה סר כחם ונפלו לפני אויביהם והנפש עם הבשר יחדיו יכליון. וכבר הישיר האל ית' אל הנביא על זה במה שאמר אתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך בלי פחד ומורך לבב (ירמיהו א׳:י״ז) ולא תחוש לסכנה המעותדת לך מהם ותשליך עליה את נפשך מנגד כי הוא תנאי מתנאי הגבורה לא להבזות נפשו בעיניו רק שיקר בעיניו המותה על דבר כבוד שמו והוא מה שאמר אל תחת מפניהם לומר פן אמות על זה כי היראה הזאת אינה רק ממיעוט אהבה ודבקות אשר עליה יהיה ראוי שאחיתך לפניהם. אמנם כשתזהר בזה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ ונלחמו אליך ולא יוכלו לך וגו' (שם). יורה כי בהיות כניסתו אל הדברים על זה האופן כבר יהיה תשלום הענינים וגמר ענינם על ידיו יתעלה אשר הוא הדבק אליו בלי ספק. ובהגדת (ברכות כ'.) אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא דקמאי מתרחיש להו ניסא ואנן לא מתרחיש לן ניסא וכי תימא משום תנויי כלהו תנויי דשני דרב יהודה בנזיקין הוה ואנן מתנינין כלהו שתא סדרי וכי מטי רב יהודה במסכת עוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה (טהרות פ"ב) ואמר לה זתים שכבשי בטרפיהן טהורין (עוקצים פ"ב) אמר הויה דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא (עיין תענית כ"ד.) ואלו רב יהודה כי הוה משליף חד מסאניה הוה אתי מיטרא ואנן אלו מענינן ואזלינן וצוחינן ומצעריני נפשן וליכא דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם ואנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא כותית דקא לבשה כרבלתא בשוקה סבר דבת ישראל היא קם קרעא לסוף אגלאי מילתא דכותית הוית שמו בד' מאות זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר מתון מתון ד' מאה זוזי שוייא אמרו כי כאשר יבזו הענינים המדומים ויתיקרו בנפשם האלהיים עד שיבזו החיים בעבורם מיד ידבק בהם האלהיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת הטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם אשר עליהם ימסרו את נפשם כמו שהיה ענין הפלשתי שזכרנו גם מעשה חנניא מישאל ועזריה ודניאל וכיוצא בזה. והנה מכל זה יתבאר יפה מעשה עון השטים אשר אנחנו בביאורו כי בנפול עליו בתחלה יקשה בו קצת ספקות. האחד אם הם חטאו כלם כמו שנראה מהכתובים המיחסים החטא אל כלל העם אמר ויחל העם (במדבר כ״ה:ג׳). ותקראן לעם. ויאכל העם. ועל הכל ויצמד ישראל בבעל פעור ויחר אף ה' בישראל למה ישוב אפו במיתת המוקעים כמו שאמר והוקע אותם לה' נגד השמש וגו' (שם) ואם לא חטאו רק קצתם למה נאמר ויצמד ישראל וגו' ויחר אף ה' בישראל. והב' במה שנאמר וירא פנחס וגו' ויקח רמח בידו וגו'. מה ראה פנחס שלא ראה אותו משה ולמה עשה מה שלא נצטווה עליו ולמה לא נצטווה עליו אם היה ראוי שיעשה אותו. והג' מה טעם אומרו אשר קנא לאלהיו אחר שלא הקנאה לבד נמצאת שם כי אם גמר המעשה וכבר נודע אשר תקן רש"י ז"ל בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתו וגו'. כמו שנודע מפירושיו. הד' באומרו ויכפר על בני ישראל כי מאי כפרה שייכא במה שדקר את החוטא הנה הוא מיתתו כפרתו וכל ישראל עדין נשארים בחטאתם החוטא אחד יהרג ועל כל העדה יכפר. אלא שהענין הוא כאשר אמרנו כי לדבקות אישי האומה הזאת לשלמות הצורה הכוללת המשלמת מהותם יתחייב שבחטא קצתם יאמר שחטאו כלם כמ"ש על האיש שחלתה ידו או רגלו שהוא חולה או הלבוש שנשרף כשנשרף אחד מכנפיו וכן בהמית החטאים יעשה כמי שנחתך האבר החולה או הלקוי בצרעת וישאר הגוף ברי מהחולי וכן כאשר בזמן חטאם יתעורר אחד מהם על ענין גדול אלהי אשר אפילו השלמים לא נמצאו אצלו הנה באמת תגבר יד זכותו ותכריע את חטאם עד שכבר יאמר שהעם ההוא היו זכאים להיות החלק ההוא זכאי באותו השיעור כמו שהיה הענין בפנחס. ועל הדרך שהודיעו גדולת סגולת מעשהו במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו והכוונה שיצא משטת מה שיחוייב לעשותו אפילו מצד שהוא אדם שלם בסתם ועשה פילאות ונפלאות ממנו וביארו טעם זה כמה שאמר בקשו מלאכי השרת לדוחפו וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלהי ההוא במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא לבלתי שמוע אל טענות רצונו המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי מצד מה שהוא שכל אנושי אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא מן הדין להיות הפועל ההוא קרוב מאד מההפסד יותר מאל השכר לפי שכבר נתבאר בגמרא (סנהדרין פ"ב.) שאע"פ שאמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אם בא לב"ד אין מורין לו כן כי גם לפי צור' הדין הוא מסתכן מאד שאם פירש הבועל והרגו הקנאי הקנאי נהרג על ידו בב"ד ואם הרג הבועל לקנאי אין לו דמים שהרי הוא רודף ונתן להציל עצמו בנפשו של רודף. ולזה נתן הדין לב"ד של מעלה כי מי ערב אל לבו לבא לכל אלו הספקות מלבד הסכנה אשר תעמוד עליו מאוהביו וקרוביו של בועל וכן אמר התם (שם פ"א:) בעי רב כהנא מרב אם לא פגעו בו קנאין מה יעשו בו אנשייה רב לגמריה אקריוה בחלמיה לרב כהנא בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם (מלאכי ב׳:י״א) אתא א"ל הכי אקרון אדכריה רב לגמריה בגדה יהודה זו ע"א שנאמר בגדתם בי וגו' (ירמיהו ג׳:ח׳) ותועבה זו משכב זכור שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא (ויקרא י״ח:כ״ב). כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב זו זונה שנאמר לא תהיה קדשה וגו'. ובעל בת אל נכר. זה הבא על העכ"ום וכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה באהלי יעקב (מלאכי ב׳:י״ב) אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. הרי שזה המתחתן בע"א ובועל את בתו עקר עונשו בידי שמים ולא יורו ב"ד לו לעשותו (ב) ולזה מה שלא צוה משה לשום אדם לעשות כי זה לא נמסר זולתי ביד מי שימסר מצד עצמו כאשר אמרנו (ב) והנה הוא ע"ה לא עשה בידו לפי שהוא היה ב"ד הגדול בישראל ולא נמסר זה לב"ד של מטה כנזכר וגם אין דרך המלכים ראשי ישראל הנביאים להרוג בידים ואין דעת עליונה נוחה בכך. ולדעתי על ענין כדומה לזה באת התוכחת האלהית לאליהו ז"ל על שלא נהג כמנהג רבו ע"ה וזה הוא כשהרג בידו את כל נביאי הבעל שנאמר ויורידום אליהו אל נחל קישון וישחטם שם (מלכים א י״ח:מ׳). הנה ספר שם הכתוב שברח מפני איזבל ונצטער שם הרבה בדרך עד ששאל את נפשו למות כי היה רעב וצמא במדבר ומלאך ה' דבר בו פעמים שיקום ויאכל מעוגות רצפים וישתה מצפחת המים כי רב ממנו הדרך והדריכו ללכת בכח האכילה ההיא דרך ארבעים יום הר האלהים חורבה (שם י"ט) ושם נראה אליו כבוד ה' בענין נפלא ושם צוהו לשוב לדרכו מדברה דמשק למשוח חזאל ויהוא ואלישע. ובאמת יש שם שאלה חזקה והלא יכול היה להראה אליו בענין יותר נפלא שם בהיותו בארץ קדושה ולצוותו על הענין ההוא מבלי שיטריח עליו כל זה השיעור אלא שנראה שהיתה הכוונה להוכיחו על המעשה ההוא כי ודאי לא היה נאות לאיש כהן ונביא אשר כמוהו. ולזה הטריחו ארבעים יום עד הגיעו למקום בית מדרשו של רבו ע"ה שעליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות ל״ג:כ״ב) והיא המערה אשר בהר האלהים כלומר ראה וזכור אם עשה משה רבך מעשה בידים כאשר בא מעשה לידו במקום הזה או קרוב אליו. ולזה כשנשאל שם מה לך פה אליהו ואמר קנא קנאתי וגו'. צוה שיצא אל ההר ויעמד לפני ה' כי שם יושלם לו הלמוד ההוא ושם נאמר והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' (שם י"ט) וכל זה הוא סימן לקושי הענין ההוא בעיניו יתעלה אמנם בא לו הלמוד באומרו לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה' כלומר שאינו מסכים בכל מה שיעלה על הרוח לעשות ולא במה שיעשה ברעש ובחרדת המהירות. וגם לא באש רתיחת הכעס והקפדנות. אמנם אחרי כל זה בא קול דממה דקה לומר כי אשר יבחר ה' הוא המעשה אשר יעשה בנחת וביישוב הדעת על דבר אמת וענוה צדק ובפרשת נזיר דברנו מזה הענין. ולזה אחר שהושאל שם שנית מה לך פה אליהו וחזר והשיב קנא קנאתי לה' צבאות וגו'. אמר לו שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתך והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע (שם) הישירו שאין תוכן הענין בקנאות ההם שיהרוג הפרנס הנביא בידו על זה האופן אבל שיצוה לעשות ע"י אחרים כי הנה הרבה שלוחים למקום שנמסר בידם לעשות וזה אם ע"י מלחמה שיפלו ביד מלך ארם וע"ד המשפט שימיתם יהוא כמו שעשה כאשר מלא בית הבעל מהנביאים והכהנים פה לפה וצוה לשוחטם והנשארים בהם ימותו ע"י אלישע בדרך התוכחה וההתראה לא בידים כמו שכן ראוי לפרנס כמוהו ולא באופן אחר. ואולם מה שאמרו ז"ל במדרשות פרשה זו ומפני שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר וכו' (במ"ר פ' כ') יראה שהיתה כוונתם שהיה לו להורות להרוג אותו בב"ד ואפי' שלא כדין כי זה נתן לעשותו לפי צורך השעה ולפי שהוא ע"ה לא היה רגיל לעשות דבר רק במלאכות ה' כמו שכתבנו במי מריבה לא עשה ונחשב לו לעצלה לדקדק עמו על דרך שאמר וסביביו נשערה מאד (תהילים נ׳:ג׳). וזהו שאמרו שם מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ'.) שאם היה חייב לעשות כן מן הדין הרי היה חטאו כעבות העגלה. וענין העלם קבורתו במקומו נדבר ב"ה: מכל מקום עלה בידינו למה לא נמסר ליעשות הדין הזה ע"י משה רבן של נביאים. ואולם נמסר הדין לאיש אשר גברה עליו רוח אלהי ולבשתו תלבושת קנאת ה' להמסר מעצמו ולבלתי העריך חיי גופו לכלום מבלי שישאל עליו לרב או לב"ד וזה עצמו מה שאמר (סנהדרין פ"ב:) שבקשו מלאכי השרת לדוחפו שאפי' המחשבות הנכונות האנושיות אשר הם המלאכים המלוים אותו והממונים על כל מעשיו הם יעכבו על ידו בטענות מספיקות ואף כי נאמר מאן מלאכי השרת רבנן (נדרים כ':) כמו שאמר התם ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת יצדק הדבר מאד שהזקנים והסנהדרין אם ישאל מפיהם ימנעוהו מעשות כי על הרוב אומרים לו אין אנו מצוין עליך לעשות אם תרצה מעצמך עשה אבל הוי ידוע שאם יפגע הוא בך אין לו דמים ואם תמיתהו אחר שפירש דמו בראשך כנזכר. אמנם נתקרב פנחס אל המעשה מצד הערה עליונה אלהית שעליה אמר שאמר הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה ירצה שכבר היה ההתעוררת הזה רוח באנוש מנחלת אבותיו כי לוי לא שמע לעצה אנושית ג"כ במעשה דינה אבל מסרו עצמן על טהרת זרעם וקדושתם כמו שנתבאר שם וגם כבר נמשך מהמעשה הזה שהיה משיב חמה בגודל זכותו כמו שהשיב אהרן חמת השם בקטרת שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר ע"ז) וכן בכאן תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל והוא תכלית שמירת התנאי שזכרו אותו חז"ל קמאי דמסרי נפשיהו מתרחיש להו ניסא (ברכות כ'.) ולפיכך זכה שנעשו לו כל הנסים אשר זכרום חז"ל במדרשות (במ"ר פ' כ'). א' דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך. ב' סתם פיהם שלא יצווחו. ג' כיון את הרומח כנגד הקובה. ד' האריך הברזל כדי שניהם. הה' נתן כח בזרוע להגביהם. ו' נתן כח בעץ וכו'. הז' לא נשמט מן הזין. הח' הפכן המלאך בראש הרומח וכו'. הט' לא הטיפו דם שלא יטמא. הי' שמר רוחותיהם שלא ימותו ויטמא. הי"א הגבהת המשקוף. הי"ב שלא פגעו בו בני שבטו. הנה שהורו שלא נמנעו מעשות לשלמות הענין ההוא דבר מהדברים ההכרחיים או מהנאותיים אל המעשה כמו שחוייב שיעשה לכל איש שיתחיל במעשה על שיעור מהשלימות אשר הוא התחיל בזה. והוא מה שנאמר תחת אשר קנא לאלהיו (ג) כי הנה לא עשה בזה רק התחלת הקנאה לבד כי האל יתעלה גמר על ידו בשאר המעשים כלם והוא אמרו בקנאו את קנאתי כי הוא והדומים לו לא עשו רק ההמסר לבד ומשמייא אתרחיש ניסא כמו שאמר היו השבטים מבזים אותו (סנהדרין פ"ב:) כלומר שעשה שלא כהוגן ושלא בעצת ב"ד כנזכר בא הכתוב וייחסו פנחס והוא ענין היחס שזכרנו ולא עוד אלא שאמר בוא והקדים לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום על דרך כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) ועל זה אמרו חז"ל (במ"ר פ' כ"א) חביב הוא השלום שנתנו השם לפנחס בשכרו שנא' וכו'. כי הוא באמת ברית השלום המכוון לכל מעשה בראשית משעת הבריא' לאנשים השלמים ההמה השומרים צלמם ודמותם שהוא הטבע האמתי והחכם. אשר ייחדתי לביאורו השער הט"ו אשר זכרנו בכל מקום וכמו שיבא עוד זכרון שלום זה של פנחס וזולתו בפרשת דברים בעזרת האל. ויסבול שיהיה זה בכלל דבריהם ז"ל (סנהדרין פ"ב:) באומרו ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל כי על דרך האמת לא יבאו הענינים האלה ע"י תפלה וחנינה בעניינים הנסיים דבעו צלותא אבל מדינא אתיא לן ולכל כיוצא בו והן הנה הפלילות שעשה עם קונו כלומר שבא עמו בפלילים וזכה בדינו. והנה הגדיל לעשות עמו שני עניינים גדולים האחד מה שקנא לאלהיו הראוי לקנאת לאיש השלם (ד) והשני מה שזיכה את הכל בקנאו את קנאתי בתוכם כלומר שהיה בתוכם איש שלם כזה שהכריע את כלם לזכות. ושניהם תמצא מבוארים כי תבא על שכרו לפניך באומרו והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ומטעם זה נתמנה על מלחמת מדין כי ע"י קנאת ה' יעשה זאת והוא העתיד להשתלח לסוף הקנאות כלם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וגו' (מלאכי ג׳:כ״ד) כדאיתא בילמדנו (תנחומא פ' זו) הנני נותן לו את בריתי שלום שעדין הוא קיים וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב׳:ה׳) וגזרו על הדבר כמו שיראה שהקדים הנביא מלאכי חותם הנביאים אותותיו וסימניו קודם שיחתום בו כאשר אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לי מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא כי אשר כן נחת ונכנע לפני אלהיו על מוסרו נפשו על עבודתו הכל נחתים מפניו ואמר תורת אמת היתה בפיהו במה שהורה הלכה למעשה ואמר כך למדתי ממשה אחי אבי אבא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) והוא בכלל ומפני שמי נחת הוא כי במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות י"ט:) וכ"ש במקום שאין מורין כן כמו שאמרנו. ולזה אמר ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי כי במה שדן משפט ישר עשה שלום בין ישראל למקום ויכפר עליהם כי שפתי כהן וגו'. הנה פתח בלוי שנאמר למעלה סמוך מהענין להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. ואח"כ אמר כי שפתי כהן ולא סר משם עד שסיים במלאך שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳). וזה יאמת מאד מה שארז"ל כי פנחס הוא אליהו (ילקוט פ' פנחם) כי הוא היה לוי בראשונה שכבר נולד קודם שנמשחו אלעזר ואיתמר וכמ"ש לא נתכהן פנחם עד שהרגו לזמרי (זבחים ק"א:) אמנם כשהרגו כבר נתנה לי ברית כהונת עולם ולז"א כי שפתי כהן וגו'. ולפי מה שהיה בסוף שליקח השמים ועומד נצחי כאחד מצבא המרום שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא כי כמוהו כמלאך ה' שלוח מאתו ית' לכל חסידיו ועבדיו הזוכים לראות פניו בחלום או הקיץ כמוזכר בכמה מקומות בתלמוד. ועליו אמר הכתוב הנה שולח מלאכי וגו' ובתכלית הביאור אמר בסוף הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וגומר (מלאכי ג׳:כ״ג). והנה א"כ כבר נתבאר מה משפט האיש אשר קנא לאלהיי ואפשר כי באומרו והיתה לו ולזרעו אחריי ברית כהונת עולם כוון אל הקנאה הזאת שזכר בקנאו את קנאתי ירצה שתהי' הקנאה הזאת לו ברית כהונת עולם הוא אשר יקנא בימי אחאב כמו שקנא עכשיו יהוא אשר עתיד לקנאת בסוף הקנאות כלם שנאמר קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה (זכריה א׳:י״ד). ולפי שזה היה ענין נסתם ומכוסה ביניהם לא אמר לכן אמור לו או אמור להם רק לכן אמור שירצה אמור בכלל אמירות שבתורה וכתוב זאת זכרון בספר למען יעמוד ימים רבים כי צדקתו עומדת לעד ובריתי נאמנת לו: הנה שנתבאר מזה הספור הנכבד מה שהנחנוהו ראשונה מהיחס אשר לזאת האומה השלמה עם תורת ה' תמימה להיות כל אחד משניהם כאיש אחד מקובץ ומחובר מחלקים אשר מציאותם יחד ישימוהו שלם בלי תוספת וחסרון עד כי לזה יאמר כי בחטא קצתם יקרא הגוי כלו חוטא וזכות הקצת ישיבהו שלם בהכרעתו כמו שאמרנו וכמו שיתבאר עוד בביאור ועתה ראה איך ייחד משה אדוננו אלה שני הענינים הנזכרים וביאר יחסם דמיונם יחד מזה הספור על האופן עצמו אשר אמרנו בתחלת משנה תורה כשדבר בשבח התורה האלהית וכללות מצותיה אמר ועתה ישראל שמע אל החקים וגו'. לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו וגו' עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' (דברים ד'). ירצה אע"פ שאמרתי שמע אל החקים והמשפטים שמשמע שהם ענינים ודברים מחולקים מצד רבוי מספרם הנה אינו כן כי על דרך האמת כלם דבר אחד הוא בלתי מקבל התוספת והגרעון כמשפט הדבר השלם. ולכן לא תוסיפו על הדבר כסבורין שאין אתם מחסרין אות' בתוספת ההוא כלום ולא תגרעו ממנו לחשוב שלא נפסד רק הגרעון ההוא שאין הדבר כן אבלהתוספת והחסרון יפסידו צורת תמימותה לגמרי כמו שנפסלה צורת תמימות הכהן המקריב להיות חרום או שרוע. ולהמתיק להם הדבר כדי שלא יהי' זר בעיניהם מפני חלוף מיני המצות ורבויים הנראה למראית העין המשיל להם מן הענין השני והוא אחדות העם או האומה שאמרנו ומזה הספיר עצמו. יאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי שם נאמר ויחל העם לזנות כו' (במדבר כ״ה:ג׳) ותקראן לעם וגו' ויצמד ישראל וגו'. ויחר אף ה' בישראל וגו'. וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. והנה אם השמיד את כל אשר הלכו וכבר נאמר שהלכו כלם אם כן השמיד את כלם. והנה עם כל זה ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' ראה זה זר ונפלא שאין הפה יכולה לאומרו שכלם חטאו וכלם היו דבקים בה' וכלם היו נשמרים וכלם חיים אלא שזה היה מצד דבקות הכללות ושלמותו כמשפט האיש עם חלקיו כנזכר שבהחלות אבר אחד ממנו יחלה כלו ובהברות האבר יבריא כלו ועל זה הענין יהיו הכלל חוטא והכלל זכאי והכלל נענש והכלל ניצול ונשאר כמו שיהי' הענין בתורה שבעבור על מצוה ממנה נאמר וגם עברו את בריתי (יהושע ז׳:י״א) כמו שבשמירת חלק ממנה כאשר יהיה מהענינים הגדולים המכריעים בהמסר הנפש וזולתו כאשר אמרנו יאמר שתשמור התור' כלה והוא ענין נכון מאד: ומעתה נבא אל השלמת הביאור בהתר קצת ספקות אחרות שיתבארו לפי דרכנו אשר דברו בהם המפרשים. וישב ישראל בשטים וגו'. הנה הכתוב הורה בזה דרך חטאים ואופן בואם מן הקל אל החמור וממנו אל היותר חמור אמר כי מישיבת ישראל בשיטים אצל העם הזונה נמשך כי החל העם לזנות אל בנות מואב שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים או קנאין פוגעין בו כמו שנתבאר וממנה ותקראן לעם לזבחי אלהיהם (עיין מנחת שי פ' בלק) במ"ם שהוא כנוי לזכרים. ירצה שאלו הנשים התחילו עמהם במה שקראו אותם לזבוח לה' אלהיהם של ישראל כי יאמרו להם שאותה עבודה הנה מבקשות ואחר שהתחילו להשמע אליהן לזה נמשך מה שנאמר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן כי כשאכלו ושתו עמהן נהפכה הכוונה הראשונ' ונתחלפה המ"ם לנו"ן ואע"פ שההשתחוואה היא גופה של עבודה מ"מ עדין יש לומר שהיו עובדים מאהבת נשים והעובד ע"א מאהבה או מיראה הוא פטור כי אינו עובד ממש כדאית' בע"א (נד.) עד שיעבדנה בזדון לכוונות עבודה ממש. לזה נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור לומר שכבר הגיעו לשנצמדו לבעל פעור צמיד פתיל ככל העובדים אותו לשמו. והנכון שנצמדו ע"א ועריות יחד והנה באו לפי דרכן על הדרך שכוונו חז"ל (ע"ז ל"ו:) בהרחקתן כשאמרו גזרו על פתן משום יינן על יינן משום בנוחיהן ועל בנותיהן משום ד"א ועל ד"א משום ד"א ומזה חויב שחרה אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו' אם כתרגומו צורת הכוונה חסרה מן הספר. אמנם פשט הכתוב יורה על מה שאמרנו ראשונה כי אחר שלכל העם בשגגה הגה כלם חייבים. ולזה הפליג לומר קח את כל ראשי העם וגו'. שדן אותם כמשפט עיר הנדחת שיתיז את ראשי כל העם ויוקיעום לפני ה' נגד השמש ושבזה ישוב חרון ה' מהם. ראה נפלאות ממאמרו שאמר שימית את כלם ושיכפר על כלם ואיך יהיה זה אלא כי בעבור שבחטא קצתם יחשב כאלו חטאו כלם הנה בהמית החטאים יחשב גם הוא כאלו הרג את כלם ובהשאר הזכאין ישארו כלם והוא עצמו מה שאמר לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה עם זה שב חרון אף ה' מעליהם ובאמת אף ה' לא נאמר אלא חרון אף ה' מלמד שעדין נשאר האף לבדו והיא אשר השיב אותה פנחס דכתיב השיב את חמתי וגו'. ויתכן שלא הרגו איש כלל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובמעשה פנחס שנתמצע בנתים נתכפר הכל כמו שאמרנו כי כמו שיקרא גוי חוטא אם איש א' יחטא כן יקרא צדיק תמים בהמצא בקרבם איש עושה פלילה כמו שכתוב שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה וגו' (ירמיהו ה׳:א׳). יראה שבעבור האיש ההוא השלם ישפוט אותם משפט צדיקים וכן בכאן ויכפר על בני ישראל כמו שיבא ולשון הכתוב מוכיח באומרו והנה איש ישראל בא ויקרב את אחיו את המדינית כלומר משה היה מצוה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'. והנה איש ישראל בא וגו'. וירא פנחס וגו'. ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל וגו'. והמה בוכים פתח אהל מועד יאמר כי משה ואהרן וכל העדה היו בוכים שם כי ראו כי יצא הקצף מלפני ה' ובעודם שם היה מעשה זמרי לספות חרון אף ה'. ולזה נתעורר פנחס בקנאה ההיא העצומה ורז"ל למדו מכאן מה שאמרנו ראשונה קרוב אליו אמרו לו זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בתיתרו מי התירה לך נעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה וגו' אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו. וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה אמר ליה משה כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) ויקם מתוך העדה נושאין היו בדבר אם חייב מיתה ואם לאו עמד מתוכן ונתנדב והוא ממה שאמרנו בפירוש אמרם בקשו מלאכי השרת לדוחפו (שם) שהיו רואין שלא להתיר איש לעשות אלא אם יתעורר מעצמו לטעמים שנזכרו וקם פנחס ונתנדב וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה וגו' מכאן למדנו דין הקנאי שצריך לפגוע בהן בעודן נזקקין במעשה הזנות שאם פירש אינו רשאי כמו שאמרנו ותעצר המגפה מעל ישראל שמעשה זה הכריע את כלם. אמנם היו המתים בחרון אף ה' כ"ד אלף כי לא חטא נקל הוא ע"א וזנות יחד כמו שאמרנו: