עקידת יצחק · פרק ע״ה, ח׳

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (בספרי פ' בהעלותך) היה רבי נהוראי אומר מלמד שהיה אדם נושא אחותו ואחות אביו ואחות אמו ובשעה שאמר להם לפרוש מן העריות היו מצטערין וזה מה שיקיים מה שאמרנו מכוונתם הפנימית. אמנם שיעורו לפי פשוטו העם למשפחותיו בוכה פתח אהלו כי היתה התלונה הפנימית דוחקת אותם בתואנת הבשר כמו שאמרנו. ולזה ויחר אף יי' מאד כי הוא השומע אותם ומבין רוע מחשבותם. ובעיני משה רע. כענין ורעה עינך באחיך (דברים ט״ו:ט׳) תרע עינה באיש חיקה (שם כ"ח) (ד) כי הנה לפי שהוא לא הרגיש מהם רק תלונת התאוה החיצונית וראה שהיא תאוה משולחת שלא לצורך היתה עינו רעה וצרה עליהם שתנתן להם הפך ותאות צדיק יתן והיה רוצה שיחסמו אותה ויעמדו על הראוי לפי המנהג הטבעי ולא חשש בזה לכבוד שמים שישאר להם פתחון פה לומר היוכל אל לערוך שולחן במדבר כמו שהיה דרכו לחוש פעמים אחרות עד שאמר במרגלים ואמרו מבלתי יכולת ה' (במדבר י״ד:ט״ז). ובספרי (פ' בהעלתך) ובעיני משה רע כאן מקום ממיך ומשה מגביה אבל במעשה העגל מקום מגביה ומשה ממיך והכוונה היא עצמה כי במעשה העגל היה האל יתעלה מחמיר ואומר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳) ולא היה חושש לכבודו ומשה מקל ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו' (שם) והיה תולה הדבר בכבוד שמים כי איך יחל באמור מצרים ברעה הוציאם. וכאן היה בהפך שהאל יתעלה היה חס על כבודו כמו שאמר להלן היד ה' תקצר והוא לא היה חושש אלא לעצמו ואמר למה הרעות לעבדך וגו'. כי לפי שלא היתה כוונתו שתנתן להם שאלתסו לא לבקש עליה כלל (ה) היה מבקש שילוו עמו אחרים בפרנסתם כדי שיוכלו כלם לעמוד כנגד עזות העם והפצירם לעתות כאלו והפרנסים ההם יוכיחום על ששואלים שלא כהוגן ויודיעם שא"א להשלים עמהם בכמו אלו השאלות ולא תהיה תלונתם על משה לבדו כי הוא היה דבר כבד אליו מאד ועל זה המציא מליצ' זו ואמר האנכי הריתי את כל העם הזה (ד) הנה יתחייב האדם להטפל בפרנסת הזולת ומזונותיו באחד משלש' פנים. הא' חיוב מדותיו כמו שחוייב האדם לזון ולפרנס עניי עמו הנחשלים אחריו אשר בהם אמרו ענייך קודמין (ב"מ ע"א.). ומהידוע כי הבן הנצרך קודם לכל אדם וכבר אמרו עושה צדקה בכל עת (תהילים ק״ו:ג׳) זה הזן בניו ובנותיו וכו' (כתובות נ'.) הב' הוא חיוב טבעי יכריחהו הטבע לעשות כן כדרך הבעלי חיים המניקים גוריהם ומגדלים אותם וכמו שאמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) ולטעם זה היתה הכפיי' אשר יכפו ב"ד למסרב לזון בניו ובנותיו הקטנים שיאמרו עליו עורבא בעי בניה האי גברא לא בעי בניה (שם מ"ט:) כי יכריזו עליו רוע טבעו ועוצם אכזריותו שהוא פחות מהב"ח הבלתי מדברים כמ"ש הכתוב גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בת עמי לאכזר וגו' (איכ' ד'). והג' הוא חיוב הכרחי תנאי כמו המקבל עליו לזון האשה ובניה בכל תנאי ב"ד שמכריחין עליהם בכל מיני כפייה אם יש לו לשלם (כתובות שם) ולשלשתן כיון משה במאמרו זה. על הראשונה אמר האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' כתרגומו האב אנא שאתחייב למזונותם בתורת צדקה ומשפט המעלה כמו שאמרנו. ועל השנייה אמר אם אנכי ילדתיהו שיכריחני טבעי כמו שתוכרח האם לפרי בטנה או האב מן בניו הקטנים כנזכר. ועל השלישית אמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך בתורת חיוב תנאיי כאשר ישא האומן את היונק שקבל עליו גדולו מחמת שכרו והיה שכרם בזה מה שאוליכם אל האדמ' אשר נשבעתי לאבותיו. עדיין יש לי טענה חזקה להשמט מהחיוב מאחר שא"א לי להשלים כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכל' ואינם מתפייסים בדבר אחר ומי שאין לו פטור מכל החיובים ושיעורו האנכי הריתי את כל העם הזה ואם אנכי ילדתיהו שאתחייב בפרנסתם ודאי לא. וכי תאמר אלי שאתחייב בתורת תנאי כאשר ישא האומן וכו' הנה זה יהיה כשיהי' לי אבל כשאין לי אפטר מהם. ובמדרש אמרו (תנחומא פ' תולדות) ונשא ממשה שנאמר שאהו בחיקך ובפרשת וישב שער כ"ח נתבאר ענינו היטב: לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה וגו'. ואם ככה את עשה לי וגו'. גזר שאין לו שום אפשרות לסבול אותם ושאם יטול עליו עוד משאם כי הוא ימות בנפש מרה. ולכן יבקש שיהרגהו מיד פן יראה ברע אשר ימצא אותו עוד בטורח משאם וכמו שאמרו חז"ל הרגני נא הרוג אדם הרוג אתה הורג (ילקוט פ' בהעלתך) ראה כמה רחוקים דברים אלו ממה שאמר במעש' העגל ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות ל״ב:ל״ב). והנה הביאו כעסו עליהם לחטוא בשני הענינים. האחד במה שהיה כבועט במנויו ופקודתו אשר הפקד על עם ה' אלה. ובזה היה קצת פריעת מוסר אצל בוראו כי מי יאמר למלכו טול מנוייך ופקודתך שאין לי חפץ בו כ"ש לאלוה עושיו. והשני במה שלא חס על כבוד קונו כדרכו ונתרשל בענין מזונותם עד שאמר מאין לי בשר וגו' לא אוכל לבדי לשאת כי היה לו לזכור הראשונות ולישא אותם עכשיו כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי מאין לו המן והשלו והבאר וכל מה שהספיק להם עד עתה האם אין כח השם עתה ככחו אז הנה זה היכ עון אשר חטא עתה הפעם בידו ולא זולת. אמנם כוונתו בו והתנצלות ממנו תתבאר לו אצל הצאן ובקר ישחט להם. והנה אל שני הענינים באה תוכחת השם יתברך באומרו אליו בפניו של כעס אספה לי שבעים איש וגו'. ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו' כי לתשובת הענין הראשון אמר אתה נלאית בפקידות הזה ובעטת בו גם אנכי הנה ראיתי שהדין עמך ולכן אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו וכי כחם רב ממך ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. והנה די בזה גערה במבין שהודיעו כי מבלי הוסיף עליהם שפע יותר ממה שהיה בו בהאצל מרוחו עליהם ישאו אתו הרי שלא נלאה במשאם רק מחמת רפיון ורישול ידים לבד: